נתחיל בחידה - מה זה גדול, מבוגר ועושה מה שבא לו? תשובה במהופך בסוף הפוסט.
כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב משהו על ניל יאנג. האמת, הרגשתי שגדול עליי. בכל זאת מדובר על אחד מאושיות התרבות המודרנית. זמר שהיה פה עוד כשמכרו אסיד בסנטרל פארק (בעצם אולי עדיין?), מי שכבר ב 66' הקים להקה בקליפורניה העונה לשם Buffalo Springfield ומאז שחרר 34 אלבומי אולפן, שבע אלבומי הופעות, ארבעה סאונדטרקס ועוד ועוד ועוד... בקיצור, הרבה מאוד אפשר להגיד עליו, ואת הרוב אני לא יודע. אבל בכל זאת גרד לי קצת לכתוב עליו, גם בגלל ההופעה ההולכת וקרבה וגם לאור האלבום הדי מיוחד שהוציא לפני כחודש.
זוכרים את ג'ק וויט, ההוא מ The White Stripes? כתבתי עליו לפני כמה חודשים. אני לא מנסה לשנות נושא... מסתבר שלג'ק הייתה אובססייה שנמשכה עשר שנים: בשנות הארבעים היה ניתן למצוא באתרים מרכזיים ברחבי ארצות הברית מתקנים בצורת תאי טלפון שנקראו Voice-O-Graph. אותם תאים היו למעשה אולפני הקלטות ניידים, אשר לאחר שלשול מטבע, יכולת להיכנס פנימה ולהקליט את עצמך ישירות על גבי תקליט. האובססיה של ג'ק הייתה למצוא תא כזה במצב טוב, לשפץ, לתקן, לכוון ולהחזיר לשימוש. ג'ק אכן הצליח לעמוד במשימה שהציב לעצמו ולפני כשנה העמיד תא הקלטות שריר וקיים, אשר הוצב בחברת ההפקה שלו (Third Man Record).
זוכרים את את ניל יאנג? אז ניל הוא לא אדם שיפספס הזדמנות לעשות משהו שאף יחצ"ן מודרני לא היה מאשר לעולם. וזאת כי במשך 50 שנות קריירה, הוא לא באמת התחשב במה שיגידו או ב"דרך המקובלת". אז למה להתחיל עכשיו...
וכך, מצא עצמו אדון יאנג נעול בתוך תא הקלטות קטן ודחוס, עם גיטרה, מפוחית ולפעמים קצת קלידים, מנגן קלאסיקות ישנות אשר מוקלטות ישירות על גבי תקליט ויניל. התא כל כך קטן, שניל היה צריך להשתמש בגיטרה קטנה יחסית, כי גיטרה רגילה לא נכנסת ברוחב....
האלבום נקרא "A Letter Home" והוא כולל 11 קאברים המתוארים על ידו כ - "...שירים שאני אוהב, שירים ששינו את חיי". אפשר למצוא שם שירים של ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, טים הארדין ועוד. הרצועה הפותחת של האלבום היא מכתב אותו כתב ומקריא ניל יאנג לאימו המנוחה ומכאן לקוח שם האלבום. הסאונד הוא מאוד מחוספס, מלא ברעשי רקע מהסוג שקיים רק בתקליטים ישנים. בכלל, התחושה הכללית היא של האזנה לאלבום שהוקלט בשנות ה40'. מרגיש כאילו לא הושם דגש רב על דיוק בשירה ובנגינה ואפשר לפעמים להיתקל בצליל מפוחית חזק מידי, פספוס של אקורד או סתם שורות שניל יאנג שר פתאום בצורה שאינה מותאמת לעוצמת הצלילים. יחד עם זאת, זה מה שיפה באלבום הזה. הוא לא אלבום שהוקלט לצרכים מסחריים, הוא לא נועד למלא גחמה יצירתית מסויימת והוא לא שם לו למטרה לייצר אמירה או להחקק בדפי ההיסטוריה. הוא פשוט שם. ניסוי קטן, בתא הקלטות קטן עם אמירה אישית גדולה של השניים.
לפני כמה חודשים הצליח יאנג לגייס מעל ל 6M$, במסגרת פרויקט מימון המונים, למטרת ייצור ושיווק של נגן מוסיקה אשר יוכל להתמודד עם קבצי מוסיקה באיכות גבוהה במקום קבצי ה MP3 הידועים לשמצה בשל איכותם. ניל יאנג כבר הרבה שנים ידוע בתור אודיופיל מושבע והסטנדרט שהתקבע לקבצי המוסיקה (הודות לנגנים הנפוצים בשוק כגון האיי-פוד בזמנו) הוציא אותו מדעתו. אז מה הוא עשה שניה אחרי שהסעיר את הרשת וגייס למעלה מ 6M$ דולר עבור מוצר שמהותו היא איכות הסאונד? ניחשתם נכון....
הגיע הזמן להאזין, אז הנה קישור לשיר Crazy, נכתב במקור ע"י ווילי נלסון כאן בביצוע בתוך התא (!!) בתוכנית של ג'ימי פאלון.
כאן תוכלו להקשיב לאלבום כולו.
תבלו!
כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב משהו על ניל יאנג. האמת, הרגשתי שגדול עליי. בכל זאת מדובר על אחד מאושיות התרבות המודרנית. זמר שהיה פה עוד כשמכרו אסיד בסנטרל פארק (בעצם אולי עדיין?), מי שכבר ב 66' הקים להקה בקליפורניה העונה לשם Buffalo Springfield ומאז שחרר 34 אלבומי אולפן, שבע אלבומי הופעות, ארבעה סאונדטרקס ועוד ועוד ועוד... בקיצור, הרבה מאוד אפשר להגיד עליו, ואת הרוב אני לא יודע. אבל בכל זאת גרד לי קצת לכתוב עליו, גם בגלל ההופעה ההולכת וקרבה וגם לאור האלבום הדי מיוחד שהוציא לפני כחודש.
זוכרים את ג'ק וויט, ההוא מ The White Stripes? כתבתי עליו לפני כמה חודשים. אני לא מנסה לשנות נושא... מסתבר שלג'ק הייתה אובססייה שנמשכה עשר שנים: בשנות הארבעים היה ניתן למצוא באתרים מרכזיים ברחבי ארצות הברית מתקנים בצורת תאי טלפון שנקראו Voice-O-Graph. אותם תאים היו למעשה אולפני הקלטות ניידים, אשר לאחר שלשול מטבע, יכולת להיכנס פנימה ולהקליט את עצמך ישירות על גבי תקליט. האובססיה של ג'ק הייתה למצוא תא כזה במצב טוב, לשפץ, לתקן, לכוון ולהחזיר לשימוש. ג'ק אכן הצליח לעמוד במשימה שהציב לעצמו ולפני כשנה העמיד תא הקלטות שריר וקיים, אשר הוצב בחברת ההפקה שלו (Third Man Record).
זוכרים את את ניל יאנג? אז ניל הוא לא אדם שיפספס הזדמנות לעשות משהו שאף יחצ"ן מודרני לא היה מאשר לעולם. וזאת כי במשך 50 שנות קריירה, הוא לא באמת התחשב במה שיגידו או ב"דרך המקובלת". אז למה להתחיל עכשיו...
וכך, מצא עצמו אדון יאנג נעול בתוך תא הקלטות קטן ודחוס, עם גיטרה, מפוחית ולפעמים קצת קלידים, מנגן קלאסיקות ישנות אשר מוקלטות ישירות על גבי תקליט ויניל. התא כל כך קטן, שניל היה צריך להשתמש בגיטרה קטנה יחסית, כי גיטרה רגילה לא נכנסת ברוחב....
האלבום נקרא "A Letter Home" והוא כולל 11 קאברים המתוארים על ידו כ - "...שירים שאני אוהב, שירים ששינו את חיי". אפשר למצוא שם שירים של ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, טים הארדין ועוד. הרצועה הפותחת של האלבום היא מכתב אותו כתב ומקריא ניל יאנג לאימו המנוחה ומכאן לקוח שם האלבום. הסאונד הוא מאוד מחוספס, מלא ברעשי רקע מהסוג שקיים רק בתקליטים ישנים. בכלל, התחושה הכללית היא של האזנה לאלבום שהוקלט בשנות ה40'. מרגיש כאילו לא הושם דגש רב על דיוק בשירה ובנגינה ואפשר לפעמים להיתקל בצליל מפוחית חזק מידי, פספוס של אקורד או סתם שורות שניל יאנג שר פתאום בצורה שאינה מותאמת לעוצמת הצלילים. יחד עם זאת, זה מה שיפה באלבום הזה. הוא לא אלבום שהוקלט לצרכים מסחריים, הוא לא נועד למלא גחמה יצירתית מסויימת והוא לא שם לו למטרה לייצר אמירה או להחקק בדפי ההיסטוריה. הוא פשוט שם. ניסוי קטן, בתא הקלטות קטן עם אמירה אישית גדולה של השניים.
לפני כמה חודשים הצליח יאנג לגייס מעל ל 6M$, במסגרת פרויקט מימון המונים, למטרת ייצור ושיווק של נגן מוסיקה אשר יוכל להתמודד עם קבצי מוסיקה באיכות גבוהה במקום קבצי ה MP3 הידועים לשמצה בשל איכותם. ניל יאנג כבר הרבה שנים ידוע בתור אודיופיל מושבע והסטנדרט שהתקבע לקבצי המוסיקה (הודות לנגנים הנפוצים בשוק כגון האיי-פוד בזמנו) הוציא אותו מדעתו. אז מה הוא עשה שניה אחרי שהסעיר את הרשת וגייס למעלה מ 6M$ דולר עבור מוצר שמהותו היא איכות הסאונד? ניחשתם נכון....
הגיע הזמן להאזין, אז הנה קישור לשיר Crazy, נכתב במקור ע"י ווילי נלסון כאן בביצוע בתוך התא (!!) בתוכנית של ג'ימי פאלון.
כאן תוכלו להקשיב לאלבום כולו.
תבלו!
