מה חדש - אפריל 2015

Blur - The Magic Whip
סיפור טוב יש מאחורי אלבום הקאמבק של אחת מהלהקות הגדולות של שנות ה 90'. ב 2013 הלהקה הייתה אמורה לנגן בפסטיבל בטוקיו. רצה הגורל והפסטיבל בוטל וכך מצאו עצמם חברי הלהקה בהונג קונג עם חמישה ימים לשרוף עד החזרה הביתה. טוב, אמרו לעצמם החברים, אם אנחנו כבר פה, מה לא ניכנס לאולפן לראות מה יוצא? (או משהו כזה). ואכן עשו דרכם החברים לסטודיו בהונג קונג, שכלל לא היה מתאים לסטנדרטים שלהם, אך בכל זאת הצליחו לכתוב ולהקליט מספר רב של קטעים, וחזרו להם לביתהם. גרהאם קוקסון, גיטריסט הלהקה, המשיך לעבוד על העיבודים והמאסטרינג לשירים ולאחר שסיים שלח אותם לאלברן, שהיה באותו הזמן בסיבוב הופעות לרגל אלבום הסולו החדש שלו. אלברן אהב את הדרך שבה התפתחו השירים וכך נסללה דרכה של הלהקה לקאמבק. קאמבק מוצלח כמובן, כיוון שמדובר באלבום נהדר. האלבום נפתח עם שיר בלרי טיפוסי, וממשיך עם עיבודים וצלילים שלא היינו רגילים לשמוע תחת המותג של הלהקה אך לחלוטין שמענו תחת הפרויקטים השונים של אלברן. אפשר להגדיר אותו אולי כניאו בריט-פופ. מזכיר מאוד את המוסיקה שהיינו רגילים לקבל מבלר, ולהקות נוספות מהאי הבריטי, בשנות ה 90', אך יותר מעודכן למה שקורה היום ולדרך אותה עברו חברי הלהקה. העולם חיכה בדריכות לאלבום הזה ואפשר כבר להגיד, לא נרשמה אכזבה.



Calexico - Edge Of The Sun
אלבום תשיעי ללהקה הנפלאה מאריזונה, המשלבת אינדי רוק עם אמריקנה ומוסיקה מקסיקנית (שמה הוא הלחם של קליפורניה ומקסיקו). האלבום הזה לטעמי הוא מהמוצלחים שלה עד כה. Falling From The Sky הפותח את האלבום ו Follow The River שסוגר אותו תפסו אותי מיד עם ההאזנה הראשונה וגרמו לי להתמכר גם לשאר עשרת השירים שנמצאים ביניהם. שני שירי מקסיקנה נכללים באלבום (Cumbaya De Donde ו Coyocun) ולצד הדואטים הנהדרים ב Tapping The Line ו- Moon Never Rises, הם נותנים לאלבום את האקסרא מייל בשביל להיות יוצא מן הכלל. פעמיים בעבר ביקרה הלהקה בישראל וצברה לעצמה קהל מקומי מגובש ונלהב, הלוואי שיגיעו שוב.

קובי אוז - חלום עקבותיך
כשנה לאחר מותו של אריק איינשטיין, מוציא קובי אוז אלבום בו הוא מבצע 11 משיריו של איינשטיין. כל השירים באלבום הוקלטו בשלוש הופעות אקוסטיות אשר נערכו בסלון ביתו של אוז, אל מול קהל קטן ובר מזל (כאן ניתן לצפות במופע במלואו - מומלץ!). הרבה מדברים על השפעת השד העדתי על התרבות בישראל, על הבדלי התרבות בין תל אביב לפריפרייה. הרבה מדברים וקובי אוז עושה. טיפקס, הלהקה אותה הקים אוז ב89', הייתה נושאת הדגל בכל הקשור בהתכה של מרכיבי התרבות השונים בעם לכדי יצירה ישראלית אוטנטית אחת, שיכולה לגבש סביבה את כל היושבים בציון. שירים כמו "התחנה הישנה" ו-"בתוך נייר עיתון" לצד "למה הלכת ממנו" עם שרית חדד, הם דוגמא אחת לכך. אוז לוקח את שיריו של איינשטיין אל המקום שלו, אל הרב תרבויות שמשלבת גם קצת צלילים מערביים, גם יווניים, גם כליזמרים וכל מה שאוז רואה כחלק מההוויה הישראלית השלמה. מדובר באלבום מחווה מרהיב שנותן הרבה כבוד לשירים שהם נכס צאן ברזל בישראל (מספיקה האזנה אחת לביצוע של אוז ל"סוס עץ" בשביל להבין).

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Toro y Moi - What For: אלבום אולפן חמישי לאמן המוערך אשר זוכה להצלחה לא מבוטלת בעולם האינדי, בשנים האחרונות בכלל ובאלבום הזה בפרט. אינדי פופ רוק, החושף פחות את הצד האלקטרוני מהאלבומים הקודמים.

Death Cab For Cutie - kintsugi: עוד אלבום אינדי רוק מוצלח החודש, השמיני במספר של הלהקה. קצת חסר לו "קטע". כלומר, הוא יכול להתנגן ליד האוזן כל היום, להיות בן לוויה נהדר אך לא באמת ישאיר חותם.

Drenge - Undertow: אלבום שני לצמד האחים הבריטים אשר אט אט צוברים תאוצה בעולם הרוק, עם מוסיקת רוק/גראנג' משובחת ובוגרת אשר אינה מסגירה את גילם הצעיר של האחים. שווה להאזין ולעקוב.

תבלו!

מה חדש - מרץ 2015

Courtney Barnett - Sometimes I Sit And Think, And Sometimes I Just Sit

  סוף סוף יצא האלבום לו חיכיתי בציפייה רבה, של קורטני ברנט. הסינגל המושלם שיצא מתוכו בתחילת השנה, לשיר Pedestrian At Best חשף אותי לראשונה לזמרת האוסטרלית המהממת הזו ושלח אותי לחפש חומרים נוספים שלה. גיליתי שלמעשה, עד לאלבום הנוכחי, היא שיחררה רק שני EPs והאלבום הצפוי יהיה הראשון שלה. יש קצת שינוי כיוון באלבום, אבל שינוי חיובי ביותר. השירה האפטית שלה, שלעיתים הופכת לדיבור ואז שוב גולשת לשירה, והכתיבה הצינית כבשו אותי מיד. אך באלבום החדש היא הוסיפה לכלוך ולקחה את השירים למקום יותר מחוספס וזה בדיוק מה שהיה חסר לשני ה EPs שלה להפוך ממעולים למושלמים. מעט פעמים במהלך השנה קורה שאמן מז'אנר הרוק מצליח לכבוש בסערה את הכותרות, גם במיינסטרים וגם מחוץ לו. כשזה קורה זה סימן למשהו טוב וברנט עושה את זה בגדול ובצדק רב.

Noel Gallagher's High Flying Birds - Chasing Yesterday

  אלבום הסולו השני במספרו של גאלגר לא מחדש הרבה, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. כיף לחזור למקום המוכר, הנוח והפופי ולהתנחם באלבום מוצלח. הלחנים מאוד אופיינים לכתיבה ולשירה של גאלגר ואף משלבים הרבה אזכורים אל העבר. למשל, האלבום נפתח בדיוק באקורד שמתחיל את Wonderwall, הלהיט הגדול ביותר של אואזיס. יש שיגידו שהאלבום קצת חנפני כיוון שנואל חוזר כאן אל הבסיס, אל היכולת שלו לייצר בלדות רוק קליטות וטובות כפי שעשה כל כך הרבה בעבר. הוא לא מנסה לחדש או לשנות או לנסות, אחרי קרוב ל 30 שנות קריירה, משהו אחר. אפילו שיתוף הפעולה עם ג'וני מאר, גיסטריסט הסמית'ס, בשיר שסוגר את האלבום, נתפס מעט כמהלך יח"צי. אפשר להבין את הביקורת, אך בסופו של דבר, אני חושב שמדובר באלבום נפלא שהיה לי נעים וכיף להקשיב לו פעמים רבות ואני בטוח שיהיה לי גם בעתיד.

Tobias Jesso Jr. - Goon

  שוב אלבום בכורה, הפעם של בחור קנדי בשם טוביאס ג'סו ג'וניור, שהתגורר כמה שנים בLA בניסיון לפרוץ שלא ממש הצליח. לאחר 4 שנות גלות חזר לקנדה עמוס בחוויות וסיפורים להקליט את אלבומו הראשון והנפלא. בעזרת כמה חברים שצייצו בטוויטר (אדל, האחיות HAIM) והופעה בתוכנית של קונאן אובריין, השיג ג'סו את החשיפה הנכספת והעולם גילה אלבום מקסים. ג'סו מגיש לנו 12 בלדות, רובם על פסנתר, חלקם עם גיטרה, אשר נשמעות כאילו נלקחו היישר מטום וויט של שנות ה 70, רק קצת יותר מעודכנים. אלבום מושלם לשעות ערב או בקרים שקטים. עם כזה אלבום בכורה, שווה להמשיך לעקוב.

Sufjan Stevens - Carrie & Lowell

   האלבום החדש של סטיבנס מדבר על אימו (Carrie) שנפתרה ב 2012 ועל אביו החורג (Lowell). כבר עפ"י השם, אפשר להבין שזהו אלבום מאוד אינטימי בו סטיבנס לוקח אותנו על המקומות הפנימיים ביותר בחייו. הרקע לאלבום הוא סיפור חייו של סטיבנס: אימו אובחנה בתסמונת בי-פולארית וסכיזופרניה, הייתה מכורה לסמים ונפתרה ממחלה קשה. הרבה לפני כל זה, היא נטשה אותו כשהיה בן 3 באיזו חנות וחזרה רק לאחר כמה שנים. כשחזרה, התחתנה עם Lowell, אביו החורג של סטיבנס, והם חיו יחד 5 שנים, אותם מתאר סטיבנס כ"תקופת התקווה" שלו. לסטיבנס ולוואל היה קשר מיוחד, שנמשך עד היום (לוואל מנהל היום את הלייבל שבבעלותו של סטיבנס). בהתאם לאופי הסיפור, מדובר באלבום עצוב מאוד בו חוזר סטיבנס לזכרונות הילדות שלו, לטיולים שנהג לעשות עם אימו ואל כל הדברים שכעת הוא מתחרט שלא יצא לו להגיד לה. זהו אלבום נפלא, שכבש בסערה את כל מבקרי המוסיקה בעולם (כמעט כמו החדש של לאמאר - ראו מטה), ושלמרבה הפלא הוא נפלא אפילו יותר ממה שהוא עצוב.

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Kendrick Lamar - To Pimp A Butterfly: קנדריק לאמאר עם אלבום חדש, בהפקתו של דר' דרה, שאין דרך אחרת להציג אותו למעט ״האלבום ששבר את האינטרנט״. האזנתי לו כבר מספר פעמים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ואני יכול להעיד כי אני לאט לאט מתחיל להסתגל לרעיון שאני שומע היפ הופ (למרות שלקרוא לאלבום הזה "אלבום היפ הופ" זאת האמירה הכי פשטנית אבר). נעדכן.

The Prodigy - The Day Is My Enemy: הפרודיג'י חוזרים עם אלבום חדש, לחובבי הז'אנר בלבד. וכשאני אומר חובבי הז'אנר אני מתכוון למערצים השרופים של הפרודוג'י בלבד.

Torche - Restarter: אלבום אולפן רביעי ללהקת הסטונר מאטל ממיאמי. ממולץ מאוד לחובבי הז'אנר, אך בניגוד לחובבים מהאלבום של הפרודיג'י, כאן מדובר באלבום שיכול למצוא חן בעיני כל מי שאוהב את הסגנון הכללי. אלבום מצוין.

עשרת השירים הטובים - סמשינג פאמפקינז

הרגע הזה בו אני בוחר את עשרת השירים הטובים של אמן כלשהו, מקשקש עליהם קצת ואז מצרף לינק לפליייסט.

הבהרות - עשרת השירים שבחרתי הם על אחריותי בלבד. אני שומר לעצמי בכל עת את הזכות להתחרט על כך שדווקא השירים האלו נבחרו ולא אחרים. השירים אינם מדורגים מאחד עד עשר. ייתכן והפלייליסט יכלול כמה שירים נוספים.

    השני מימין זה קורגן. לא זיהתם כי יש לו פה שיער.

מתחילים:

שם השיר- Rocket מתוך- Siamese Dream

מסך הרעש של הגיטרות, יחד עם נגינת התופים המושלמת של ג'ימי צ'מברלין הופכים את השיר הזה לטעמי לאחד הקטעים הטובים ביותר של הלהקה. רגע אחד בשיר הזה הופך אותו לכל כך מושלם, זהו הרגע שבין שניה 2:32 ל- 2:36 בו צ'מברלין מבצע מעבר בין שני חלקי הפזמון והוא הרגע של האלבום מבחינתי. הקשבתי לו כל כך הרבה פעמים שהדיסק כבר שרוט בחלק הזה. חמש שניות שהן אלבום שלם.

שם השיר - Mayonaise מתוך - Siamese Dream

אנחנו עדיין בחלום סיאמי, עדיין במסך הרעש שמאפיין מאוד את הלהקה ובא לידי ביטוי באלבום הזה בצורה מושלמת, כשעל ההפקה מופקד בוץ' ויג. ויג, אשר הפיק גם את אלבומם הקודם והראשון של הלהקה (Gish) שינה את פני המוסיקה בדרך שבה הוא ידע לתת ללהקות איתם הוא עבד את הסאונד הייחודי שלהם. שנתיים קודם לאלבום הנוכחי שיצא ב 93', הפיק כאמור את אלבומם הראשון של הפאמפיקנז, אך גם את אלבומם השני של נירוונה. נו, ההוא עם התינוק...

שם השיר - Stand Inside Your Love מתוך - Machina - The Machines of God

מדלגים לאלבומה החמישי של הלהקה, שהגיע אחרי שבאלבום הרביעי בילי קורגן ניסה לקחת את הסאונד של הלהקה למקומות אחרים, עם הפקה של צלילים אלקטרונים ולטעמי זה לא ממש הלך לו. אז באלבום הזה, קוגן חוזר למקורות, מחזיר את צ'מברלין מתקופת גלות קצרה, ומחזיר את הלהקה למסך הרעש המוכר והאהוב. הכתיבה של קורגן תמיד הגיעה אצלו מהלב ובשיר הזה היא גם עבורת ללב של המאזין. שיר אהבה/ערגה נדיר בכנותו.

שם השיר - Ava Adore מתוך - Adore

בחיבור מדהים מהשיר הקודם, אנחנו חוזרים אחורה לאלבומה הרביעי של הלהקה שלוקה בתסמין האלבום השני, אך באיחור של שני אלבומים. אחרי הצלחות בלתי נתפסות של Siamese Dream ו- Mellon Collie, הגיע אלבומים הפחות מוצלח עד לאותו רגע של הלהקה. היחסים בין חברי הלהקה תמיד היו בעייתים, לא מעט בגלל אופיו השתלטני והאגו הגדול של קורגן ושל ג'יימס איה הגיטריסט. תוסיפו לזה רקע של התמכרויות של צ'מברלין ותבינו שזה נס שהם הצליחו בכלל לייצר מוסיקה יחד. קצת לפני האלבום הזה, קורגן פיטר את צ'מברלין מהלהקה ושילב במקומו עיבודים אלקטרונים לתופים. יש 16 שירים באלבום הזה, ברובם הגדול זה לא עובד. אבל השיר הזה הצליח באופן מיוחד בכל זאת לייצר רגע נפלא, בו העיבוד האלקטרוני משתלב עם הגיטרות והשירה האופיינת של קורגן.

שם השיר - Zero מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

בחיבור מדהים מהשיר הקודם, אנחנו חוזרים אחורה לאלבומה השלישי של הלהקה שאינו לוקה בשום תסמין בעל מאפיינים שליליים. אחרי הפריצה הגדולה של הלהקה עם חלום סיאמי, האלבום הזה הגיע לעולם בציפייה רבה. קורגן עשה את מה שכולם סביבו התחננו שלא יעשה והחליט לצאת עם אלבום כפול. ההחלטה התבררה כנכונה והאלבום זכה להצלחה ענקית ומיידית. Zero הוא אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הזה בפרט ושל ההלקה בכלל. שיר מהיר, מלוכלך, אנרגיות גבוהות ושירה מהממת. האלבום הזה לווה עם הקליפ הבלתי נשכח ל Tonight Tonight שהיה ללהיט הגדול ביותר מהאלבום ו Zero, יחד עם כמה נוספים, רכבו על ההצלחה הגדולה של הלהקה שהייתה בשיאה באותם ימים.

    עכשיו השני מימין מזוהה בקלות.

שם השיר - In The Arms Of Sleep מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

לפעמים הפאמפקינז שיחררו את הדיסטורשן ונתנו לנו להבין איך מרגישה המלודיה והליריקה שלהם מבלי מסכים של רעש. ישנם מספר שירים כאלו באלבום וזה המוצלח ביותר לטעמי (יחד עם "1979" שמגיע מיד אחריו). השיר מבטא את הפחד של קורגן לאבד את אהבותו, והמילים פה כל כך מדוייקות:

And I'll always need her more than she could ever need me

I need someone to ease my mind

But sometimes a someone is so hard to find

And I'll do anything to keep her here tonite

שם השיר - Soma מתוך-  Siamese Dream

שיר שלישי ברשימה מהאלבום הזה, ככה זה כשאלבום הוא כל כך מוצלח. כמו ב Mayonaise שהוזכר מעלה, גם השיר הזה מתחיל שקט ורגוע. אולם זה קורה אחרת כאן, לא מדובר באינטרו שקט שלאחריו מיד דיסטורשנים, אלא בקטע של שש וחצי דקות, שחלקו הראשון שקט והשני לא. אני מתעכב על הפער בין החלקים של השיר כי הוא משמש כהדגשה למילות השיר שעובורת מהבעת יאוש אותו מתאר קורגן אל ההבנה וההפנה שהוא איבד את אהובותו, והכעס שיוצא ממנו על כך. החיבור בין המילים לעיבוד כאן הוא גאוני וזה מה שהכניס את השיר לרשימה הזאת.

שם השיר - I Am One מתוך - Gish

השיר הראשון מתוך האלבום הראשון של הלהקה. כבר מהתו הראשון אפשר לזהות שאלו הפאמפאקינז. שיר מאוד אופייני, עם הסאונד המיוחד ומסך הרעש המפורסם בהפקתו של ויג. האלבום לא זכה להצלחה גדולה בזמן שיצא, אולי בגלל שלרוע מזלו הוא יצא ב 91' והשנה הזאת הייתה כבר עמוסה מידי באלבומים שנכנסו להיכל התהילה. אולי בגלל שהוא שונה קצת במהותו מהרוק שהיה פופולארי באותה תקופה (נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן וכו'). ייתכן השילוב של רוק כבד עם שוגייז יצר בלבול קצת. לאחר ההצלחה של האלבומים הבאים, והחשיפה הרחבה שקיבלה הלהקה בעקבותיהם, המעריצים החדשים שחזרו לאלבום הבכורה, גילו אלבום נהדר.

שם השיר - Rhinoceros מתוך - Gish

שוב הטריק הידוע של פתיחה שקטה. זה עובד כל כך טוב כיוון שקורגן היה לגמרי יכול להקים להקת רוק שקטה ולהצליח לא פחות. היכולת שלו לשלב רגש ולחן מתאים לתוך הרוק הכבד הוא חד פעמי. מדהים לגלות שכל מה שהלהקה עשתה, טוב יותר או פחות, באלבומים הבאים שלה, היה קיים כבר באלבום הראשון.

שם השיר - Bullet With Butterfly Wings מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

האמת שיכולתי לעשות לעצמי חיים ממש קלים עם הרשימה הזאת. הייתי לוקח את כל עשרת השירים הראשונים של חלום סיאמי וסוגר את הסיפור. או לחילופין, מכיוון שלא התחייבתי שאני לא אשנה את הרשימה, לקחת עשרה שירים ממאלון קולי ולסיים בזאת. כשיש אלבום שהוא כל כך מוצלח, קשה לבחור מתוכו את השירים המצטיינים. אך למרות זאת בחרתי בשיר הזה מתוך האלבום השלישי, כי הוא פשוט שיר מעולה! וגם בגלל המשפט המוצלח: 

Despite all my rage I am still just a rat in a cage

ועכשיו להבטחה האחרונה שלי, פלייליסט של השירים שברשימה כאן פלוס כמה כאלו שלא נכנסו.

The Smashing Pumpkins - Personal Favorites

תבלו!

לאורכה ולרוחבה

   כלל ידוע הוא שאוספים המאגדים את מיטב שירי אומן או להקה מסויימת, לנצח יעשו עוול לאותו אמן. להקה שהוציאה שמונה או עשרה אלבומים, ברוב המקרים, עשתה איזושהי דרך לאורך תקופת הפעילות שלה. אלבום הוא מכלול, אשר יש צורך במתן תשומת לב אליו מתחילתו עד סופו, בשביל לעמוד על טיבו. ויש לעשות זאת על כל אחד מהאלבומים של הלהקה, בשביל לעמוד על טיבה.

   אבל מה לעשות שזה כמעט בלתי אפשרי!! כלומר, ברור שזה אפשרי, אך זה מציב בפנינו אתגרים משמעותיים כגון זמן, סבלנות, ריכוז... בקיצור, כל מה שאין. עד לפני שנים לא מעטות, את אתגרים אלו ליווה אתגר משמעותי לא פחות - זמינות. 10 שנים אחורה, בשביל להקשיב לכל האלבומים של לד זפלין או הדורס, היית צריך ללכת לקנות אותם, או להתחיל לחפש בין כל החברים למי יש איזה אלבום. אז הפתרון לבעיה הוא לקנות את אלבום האוסף ולקוות שהעורך של אותו אלבום עשה את הטוב ביותר שלו. נכון, זאת בהחלט התחלה טובה והדרך להכיר עשרת את השירים המוכרים והפופולארים ביותר של הלהקה. אולם הבעיה היא, שזה נותן במקרה הטוב 80% מהתמונה המלאה. וה 20% הנותרים... פארטו כבר אמר עליהם הכל.

כל ההקדמה הזאת מביאה אותי לדבר על המהדורה החדשה שיצאה לאלבום המופת של לד זפלין (להקה במערכה הראשונה וזה), שהוא גם אלבומה השישי במספר, יצא בשנת 1975 ועונה לשם Physical Graffiti.

שם האלבום כתוב פה בחלונות. באמת.

   כשהייתי בתיכון רציתי להתחיל לשמוע חומרים של לד זפלין. אך בשל הבעיות שפורטו מעלה, הדרך לעשות זאת הייתה לרכוש לעצמי את האוסף הכפול והחדש (בזמנו) שיצא להם, שהכיל 23 שירים מכל הזמנים. כל הלהיטים הטובים והמוכרים נמצאים כאן, וזאת הייתה אחלה דרך להכיר את הלהקה. יחד עם זאת, הוא גרם לי לפספס ולדלג על האלבום השישי של הלהקה. הסיבה היא ברורה, השירים המפורסים של האלבום הזה נכללים באוסף (Houses Of The Holy, Kashmir), בנוסף אליהם ישנם שניים נוספים (Trampled Under Foot, Ten Years Gone) ומבחינתי, זה היה מספיק. שאר השירים לא היו מוכרים לי ולכן לא הרגשתי צורך להעמיק. כפי שכבר ברור ממה שכתבתי עד כה, מדובר בפספוס גדול. האלבום הזה מכיל בתוכו שירי פנתאון שלא היו מוכרים לי שנים רבות. אך מעבר לכך, וחשוב מכך לטעמי, האלבום הזה מציג את לד זפלין האמיתית, כולל כל ההשפעות שהיו עליהם, כל הסגנונות שהם ניגנו לאורך השנים וכל היכולות המוסקאיליות שהלהקה הכילה.

    כמה גדולים אנחנו? ככה!

   זהו אלבום כפול שיצא כאמור בשנת 1975 והוא כולל 8 שירים שהוקלטו בחודשים שקדמו להוצאת האלבום, יחד עם שבעה נוספים שהוקלטו בשנים מוקדמות יותר, בעבודה על אלבומים קודמים. לאחר סיבוב ההופעות של זפלין ב 1973-74, רוברט פלנט עבר ניתוח בגרון ששינה לו מעט את הקול. אפשר להבחין בקול העמוק יותר למשל בשיר Trampled Under Foot שהוקלט ב 74' לעומת Houses Of The Holy שהוקלט במהלך העבודה על האלבום הקודם ב 72' הנושא את שם השיר. יש משהו קצת יותר מחוספס באלבום הזה, לעומת הקודמים. הריפים פה נכנסים ישר ללב וג'ימי פייג' לא מרחם. בשירים כמו The Rover, Kashmir, The Wanton Song גי'מי פייג' שילב ריפים שנכנסו להיסטורייה של הרוק, לא פחות. קראתי מאמר שטוען שהסיבה שזהו האלבום הטוב ביותר של זפלין, היא פשוט כיוון שכל האלבומים לפניו כללו שבעה או שמונה שירים ואילו זה כולל חמישה עשר ועל כן, הוא פי שתיים יותר טוב. עד כמה שזה פשטני, זה כל כך נכון. הרבה פעמים אלבום כפול הוא אלבום שיש בו יותר שירים בינוניים, אך אין זה המקרה הזה. להוציא שניים/שלושה שירים שאולי פחות טובים מהיתר, יש כאן שרשרת של פנינים.

הנה כמה שירים מהאלבום שאני התמכרתי אליהם

Ten Years Gone

The Rover

The Wanton Song

תבלו!

מה חדש - פברואר 2015

 Zun Zun Egui - Shackles' Gift

זון זון אגי הם להקת רוק בריטית. רק שהם בריטים בערך כמו שמכבי תל אביב היא קבוצת כדורסל ישראלית והם להקת רוק בערך כמו שמוקי שר ראפ. מדובר בסולן שמגיע ממאוריציוס, שפגש בקלידנית יפנית לאחר ששניהם עברו להתגורר בבריטניה וסביבם האם הקימו את הלהקה בבריסטול. בנוגע לז'אנר, קשה מאוד להגדיר אותם. במילה אחת - אדיר. במשפט, בסיס של רוק גיטרות משולב באפרוביט, Fאנק, ג'אז ועוד כל מיני תתי ז'אנר כאלו ואחרים. הדבר הכי חשוב לדעת הוא שזה אלבום מדהים, אלבום החודש שלי בוודאות וכנראה גם אחד מאלבומי השנה.

Two Gallants - We Are Undone

שני חברי ילדות מסן פרנסיסקו שהחלו לנגן יחד בגיל 12 והחלו להקליט מוסיקה יחד בגיל 21. כעת הם מוציאים את אלבומם החמישי והנפלא. פולק רוק משובח, נעים וגם בועט, עם קצב טוב ואנרגיה גבוהה. האוזן שלי נתפסה כבר בתו הראשון בשיר הפתיחה המצוין, ששמו כשם האלבום. ישנם כמה שירים שפחות התחברתי אליהם, אך כמכלול מדובר באלבום יוצא מן הכלל.

שי צברי - שחרית

אם עוד לא שמעתם על שי צברי, אתם הכי לא היפסטרים וזה כל כך סאחי מצידכם. שי צברי עושה את הבלתי יאמן וממציא ז'אנר חדש בעולם המוסיקה: אינדי מזרחי. כן כן, שמעתם נכון. ולמה זה? כי אינדי זו מילה שמוצמדת היום לא רק למוסיקה עצמאית, כפי שהיה נהוג תחילה, אלא בעיקר למוסיקה שבשולי המיינסטרים ושההפקה שלה צנועה ואינטימית במובן האומנתי של המילה. וזה בדיוק מה ששי צברי עשה כאן. האלבום הזה נבנה ובושל לאט לאט, בעזרת חברים כמו ברי סחרוף, איתמר צינגלר, דן תורן ועוד רבים וטובים. התוצאה היא אלבום מקסים של אחד הקולות היותר מרגשים ומרעננים שהיו כאן לאחרונה. בשילוב הטקסטים העמוקים (גם יהודה עמיחי כאן) והלהקה המוכשרת עד קנאה שאסף סביבו (המכונה "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון"), שי צברי מציג אלבום מוסיקה מזרחית שמשנה לחלוטין את המשמעות שהמושג הזה מקבל.

Bob Marley and The Wailers - Easy Skanking In Boston '78
תוציאו מהראש את מה שעובר לכם בו כרגע, כי קראתם את צמד המילים "בוב מארלי". מדובר באלבום הופעה המשלב ביצועים משתי הופעות שהתרחשו בבוסטון ב 1978 (כפי שהשם עשוי לספר) וטרם פורסמו, עד לרגע זה. יש את האמנים האלו, שזה בלתי נתפס איך ייתכן שבהופעה הם עוד יותר טובים מאשר בהקלטות. בוב מארלי, יחד עם להקתו האגדית, הם בדיוק זה. עזבו אתכם מתחושת המיאוס והעאלק שאנטי שעוברת לכם בראש. נכון, איירון לאיון זאיון וגט אפ כבר יצאו מכל החורים. אבל, לא רק שהאלבום מכיל שירים שהם מחוץ ללופ של עשרת השירים הקבועים של מארלי, גם אלו שכן, מבוצעים כאן בכל כך הרבה אנרגיה ותשוקה שבקושי תזהו אותם. הנאה מובטחת.

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Bob Dylan - Shadows In The Night: שני בובים בפוסט אחד, כנראה שעשיתי משהו טוב החודש. אלבום קאברים של דילן לשירי פראנק סינטרה.

Father John Misty - I Love You, Honeybear: סינגר סונגרייטר שמכה גלים עם אלבום שאני מוצא אותו חביב אך לא יותר.

קין והבל 90210 - ווידאודרום: להקת הפאנק מאטל הישראלית הבולטת (והבועטת) ביותר היום בישראל עם אלבום מהיר, מורכב ו... כאמור, בועט.

תבלו!

סיפור: כיסוי.

  בתור נער לא יכולתי לסבול קאברים, חשבתי שזו דרך זולה ונחותה להשיג תשומת לב וקהל. הרי מה יותר פשוט ללהקה שמחפשת חשיפה מהירה, מלבצע שיר מוכר ואהוב בצורה פחות או יותר זהה למקור? קאברים הם המקדונלדס של המוסיקה, כך חשבתי. זכור לי מאוד הרגע שגיליתי ששיר שאהבתי של הלהקה החשובה והטובה ביותר בכל הזמנים (אואזיס נו מה) הוא כיסוי לביטלס (הביצוע שלהם ל I Am The Walrus). אוי הדיסוננס הקוטניטיבי...
אבל עם השנים למדתי להכיר ביופי של הקאבר, בערך המוסף שלו לשירים, בזוית הנוספת שקאבר טוב יכול להעניק לשיר ולאלמנט הכבוד וההכרה בביצוע של להקה לשירים שעליהם היא גדלה ואשר מהם היא שואבת את סגנונה.

    הרד הוט צ׳ילי פפרס מכסים

  אצל ה Red Hot Chili Peppers התהליך היה במובן מסויים קצת הפוך. בראשית דרכם ועד לאלבומים המצליחים ביותר שלה, היא טיפחה מסורת קאברים מפוארת ודאגה לשלב קאבר אחד או שניים בכל אלבום. רק באלבומים המאוחרים יותר שלה היא נמנעה מלפרסם קאברים, אם כי היא עדיין הקליטה אותם, אך פרסמה אותם בהוצאות נפרדות. הקאברים של הפפרס גם הם עברו איזושהי התפתחות. בהתחלה אלו היו קאברים ללהקות ואמנים קצת פחות מפורסמים (באופן יחסי), אשר סגנון המוסקלי שלהם דומה לפפרס, בהמשך הם העזו קצת יותר עם קאברים לסטיבי וונדר, בוב דילן, ג׳ון לנון וג׳ימי הנדריקס (אותו הם נהגו לכסות המון, גם בהופעות).
  יש משהו נחמד בלגלות פתאום באלבום שיר שכבר מכירים ואז לשמוע לאן הלהקה לקחה אותו. הפפרס נתנו משקל רב לקאברים לאורך הקריירה שלהם, וזה מעניין לעקוב אחר הבחירות שלהם לשירים לאורך השנים. הנה הקאברים שהם הוציאו באלבומיהם הרשמיים, לפי סדר הוצאת האלבום:

אלבום ראשון
שם האלבום: Red Hot Chili Peppers (מה שקוראים אותו סלף טייטלד). שנת הוצאה 1984. שם השיר המכוסה - Why Don't You Love Me. ביצוע במקור: Hank Williams משנת 1950.
זמר הקאנטרי המצליח אשר זכה לתהילה גדולה בשנות ה 50 ונחשב לזמר וכותב שהשפיע רבות על אומנים במוסיקה המודרנית. וויליאמס הגיע עם השיר הזה למקום ראשון ברשימות ההשמעה. הפפרס לוקחים את השיר ההונקי טונקי הזה ומפאנקים לו את הצורה. אלבום ראשון הססני ולא מגובש, עם קאבר ראשון לשיר מצליח מהתקופה בה החלו להבנות היסודות למוסיקה המודרנית.

אלבום שני
שם האלבום: Freaky Styley. שנת הוצאה 1985. שם השירים (2) המכוסים : Hollywood. ביצוע במקור - The Meters. שיר שני -  If You Want Me To Stay. ביצוע במקור - Sly & The Family Stone.
שני שירי Fאנק מובהקים אשר מעבירים לנו את המסר של הלהקה בנוגע למקורות מהם הם שואבים את ההשראה והסגנון. אם באלבום הראשון היינו בשנות ה50׳, ביסודות שהונחו אז, אשר עליהם נבנה הרוק וה Fאנק, כעת אנחנו בשנות ה 70׳ עם להקות הגרוב הראשונות שהיו אף הן, כמו האנק ווילאם, חלוציות בתחומן.

אלבום שלישי
שם האלבום: The Uplift Mofo Party Plan. שנת הוצאה 1987. השיר המכוסה - Subterranean Homesick Blues. ביצוע במקור: Bob Dylan. הפפרס מתחילים לצאת מאזור הנוחות שלהם ומבצעים בהצלחה רבה, קאבר לשיר מאוד לא פשוט. כמו מרבית משיריו של דילן, השיר עמוס בטקסט ועם לחן בלוזי שאינו קליט ואינו מתנגן בראש אחרי האזנה אחת. יחד עם זאת, הפפרס מפרקים את המוקש הזה בהצלחה ומעניקים לשיר את הצבעוניות המאפיינת שלהם. זהו גם אלבומם האחרון לפני תחילת הפריצה, מכאן והלאה אלבומיהם יהיו, במידה רבה מאוד, מגובשים ושלמים יותר.

אלבום רביעי
שם האלבום: Mother's Milk. שנת הוצאה: 1989. השירים המכוסים(2):  Higher Ground ביצוע במקור: Stevie Wonder. שיר שני - Fire ביצוע במקור Jimi Hendrix. באלבום זה הפפרס זוכים לראשונה לחשיפה רחבה יותר, מעבר לחמשת הסטלנים שהכירו אותם בקליפורניה. השירים שבחרו לכסות באלבום ממשיכים להדגיש למאזינים מהיכן באו ולאן ילכו. השיר של וונדר, שהיה להיט בפני עצמו בשנות ה 70', מדגיש את אלמנט הסול והFאנק. השיר של הנדריקס, שלא זקוק להצגה, מדגיש את האלמנט הרוקיסטי ואת יסודות הבלוז, אותם הלהקה חיברה לסגנונות מוזקלים שמתוכם צמחה. האלבום הזה לראשונה מציג צד יותר קשוח, יותר רוקיסטי ושני הקאברים האלו ממחישים לנו את המעבר וההתפחות של הלהקה.

אלבום חמישי
שם האלבום: Blood Sugar Sex Magic. שנת הוצאה: 1991. השיר המכוסה: They're Red Hot. ביצוע במקור: Robert Johnson. החל מאלבום זה ועד היום, הפפרס הם מהלהקות הגדולות והמצליחות בעולם. במקביל, החל מאלבומם הבא ואילך, הלהקה פסקה משיבוץ של שירי קאבר באלבומיה. גם באלבום זה, השיר המכוסה הינו הרצועה האחרונה , שאורכה קצת יותר מדקה בלבד, והוא גרסה מחודשת לשיר בלוזי משנות ה 30'. כנראה שהבחירה בשיר הזה נובעת מהעובדה שהוא נוגן, אז בשנות ה 30', בשיטת נגינה חדשה אשר הוסיפה קצב רב לבלוז המוכר ובוצעה במקור ע"י ג'ונסון, אשר בזכות סגנונו פורץ הדרך, נכנס לדפי ההיסטוריה של הבלוז.

אלבומם השישי ואילך
אין קאברים בגרסאות המקוריות של האלבומים.

  זה לא שהפפרס שינוי את תפיסתם בנוגע למקום של הקאברים ברזומה שלהם. למעשה, הם הקליטו הרבה קאברים נוספים (להנדריקס, ללנון, לדילן ועוד ועוד) אך כולם יצאו במסגרות אחרות. גם בהופעות חיות הפפרס ממשיכים לבצע באופן קבוע שירי קאבר, לעיתים אלו שהופיעו באלבומיהם ולעיתים כאלו שלא הוקלטו באולפן. אני רואה בכך סוג של אמירה של הלהקה. עד אלבומם החמישי, הלהקה עוד חיפשה דרך, עברה שינויים וחיפשה את מקומה בין שלל האומנים והלהקות בעבר ובהווה. החל מנקדות הזמן שבה הדברים הללו קרו, הלהקה הייתה שלמה מספיק להתמקד בעצמה ולהפוך גם היא למודל ודוגמא ללהקות אחרות.

תבלו!

הנה הוא הולך - שכחתי את המילים

  בפוסט הפתיחה של הבלוג כתבתי שאני אוהב מאוד את פרל ג'אם. אז הנה הגיע היום, ואני כותב פוסט על שיר שלהם.
האהבה הגדולה שלי ללהקה התפתחה עם השנים ולמעשה הגיעה קצת מאוחר, איפשהו בשנים שלאחר הצבא. כמובן שאת TEN שמעתי ללא הרף כבר קודם, אבל זאת לא חוכמה. אני יכול אפילו להודות שאת VS. אלבומם השני, לא אהבתי כשהייתי בתיכון ולא ניגנתי אותו יותר מפעמיים (אולי שלוש).
האהבה הגדולה החלה להבנות כשהתחלתי להתעמק בשירים, תחילה באלו שהופיעו ב TEN ובראשם כמובן השיר Black ומילותיו המרגשות והכנות. בשלב מאוחר יותר, נחשפתי לסיפור הקמת הלהקה (טמפל אוף דה דוג וכו', כולם מכירים אין צורך להעמיק), וגם לאלבומים ושירים נוספים וכך נבנתה האהבה הגדולה.
לאחר התעמקות קצרה בחומרים של הלהקה, התברר לי כי מדובר בלהקת הופעות מובהקת שאת עיקר כוחה ועוצמתה היא עשתה, ועושה עדיין, באמצעות סיבובי הופעות מחשמלים וסוחפים, הכל הודות, כמובן, לאחד והיחיד - אדי וודר.

      אדי וודר בפסיטל פינקפופ 92'. חדי העין יזהו בקהל את סוכן הביטוח שלו בארוע לב.

  בסרט Pearl Jam Twenty שיצא ב 2011 בבימויו של קמרון קראו, מתואר אופיו הביישני של וודר. אחד מחברי הלהקה (אמנט, אם אני זוכר נכון) מתאר איך בהופעות הראשונות שלהם, וודר היה סגור מאוד ושר בקול חלש. רק לאחר כמה חודשים החל אדי להפתח ונראה שמאז זה לא נפסק. בשנים הראשונות שלאחר אלבום הבכורה, הופעותיה של הלהקה היו ידועות בכך שוודר הולך לטפס על משהו, ואז לקפוץ. בדרך כלל הוא טיפס על התאורה שמעל הבמה, לעיתים מצא עניין רב בתקרת האולם (כפי שמתועד בקליפ לשיר Even Flow), תלוי איזה יין הוא שתה. בשנת 1992 פרל ג'אם נתנה את אחת מהופעותיה הזכורות, שגם תועדה בוידאו ופורסמה במלואה בחגיגות ה20 של הלהקה. ההופעה הייתה חלק מפסטיבל פינקפופ בהולנד והיא הייתה לאחת מההופעות הראשונות של הלהקה מחוץ למועדונים של סיאטל והסביבה. אדי וודר היה בטירוף, ממש אפשר לראות שהוא לא יודע מה לעשות עם כל האנרגיות שהוא חווה שם. הוא גם לא היה יכול להאמין לכל אפשרויות הטיפוס שעמדו לפניו. אז לאחר סיבוב קצר על מבנה התאורה של הבמה, אדי עבר למצלמת הרחף. במהלך השיר Porch אדי קרא לצלם שיקרב אליו את המנוף, עלה עליו, חיכה שהצלם יסתובב מעל הקהל, ואז... רק נגיד שלפי איך שזה נראה, יש כמה מעריצים שעדיין מסתובבים עם כאב ראש.

צפו באדי וודר מרסק את עצמו לדעת*

* הכותרת מנוסחת בסגנון טמקאי

  דבר נוסף שמאפיין את הופעתו של וודר, מלבד הקריזמה וההגשה חסרת הפשרות, הוא התקשורת עם הקהל במהלך ההופעה. וודר מרבה לשוחח עם הקהל, לספר איזה סיפור אגבי, לעיתים משהו קצת רכילותי. הרבה פעמים וודר מביע את דעותיו הפוליטיות חברתיות על הבמה. בתקופת בוש השני, וודר הרבה לבקר ולרדת על הנשיא המכהן ועל האופן בו הוא דואג לענייני המדינה. רק לאחרונה וודר התבטא בנוגע למדיניות ישראל בשטחים וזכה לשלל "ברכות" מהיושבים בציון. בהופעות רבות שהייתי, האמן או הלהקה המופיעה בקושי זרקו איזה מילה או שניים לקהל. וגם כשזה כבר קורה, זה לרוב איזה "שלום/מה פאקינג נשמע/תודה". אם ההופעה בארץ אז גם שם העיר ישולב ואולי איזה "אתם הקהל הכי טוב בעולם". זהו. וגם זה במיעוט, הייתי בשלוש הופעות של מארק לאנגן בארץ וסך המילים שהוא החליף עם הקהל לאורך שלוש ההופעות יחד הוא 0. השיח הזה עם הקהל נותן להופעות של פרל ג'אם ערך מוסף, אשר לי הוא מאוד משמעותי.

  בשנת 2007 הוציאה הלקה מארז של שלוש הופעות מלאות, הנפרש על גבי 8 דיסקים. ההופעות כולן הוקלטו ב Gorge Amphitheater שנמצא במדינת וושינגטון, כאשר אחת מהן הוקלטה ב 2005 והשתיים האחרות הוקלטו בהופעות שבוצעו ב 2006 ערב אחר ערב. את המארז הזה קנתה לי אחותי המוצלחת כמתנה, וזה סגר לי באופן סופי את הפינה - אני אוהב את פרל ג'אם. פעמים רבות הקשבתי לכל אחת משלוש ההופעות הללו ובכל פעם וודר נותן את ההרגשה כאילו אני שם וכאילו הוא מדבר איתי ומספר לי סיפור. באחת הפעמים הוא הרגיש צורך להדגיש לקהל כי הסיבה שהוא לובש מכנסיים קצרים זה לא בגלל שהוא מנסה להחזיר את אופנת הגראנג' אלא כי ממש חם לו (זה בהופעה השלישית, אחרי שערב קודם הוא מתלונן על שנורא חם באיצטדיון). בהופעה הראשונה במארז, הוא מספר לקהל ש Tom Petty מופיע למחרת באותו מקום ושהוא ישן במלון ממש לא רחוק. וכך לאורך כל הערב, וודר יחד עם הקהל שרים לפטי שירים שוודר המציא על המקום, בשביל לא לתת לו לישון... בסוף הם כמובן מבצעים את I Won't Beck Down, אותו הם נוהגים לבצע כבר הרבה שנים בהופעות חיות.

עטיפת המארז שיצא ב 2007

  תחושת האינטימיות והקרבה לוודר במהלך הופעה היא שעושה את הופעותיהם למרגשות. מה שגרם לי לצחקק ממש הוא מה שקרה עם השיר Off He Goes שמבוצע בתחילת ההופעה הראשונה. השיר לקוח מאלבומם הרביעי No Code שהוא הדוגמא הקלאסית לאלבום שלא הצליח אבל ה"מעריצים האמיתיים" של הלהקה חושבים שהוא הטוב ביותר. אני לא. בכל מקרה, השיר לקוח מאותו אלבום והוא שיר נפלא, רק שהוא קצת ארוך ומעט איטי. פעמים רבות יצא לחשוב איזו סיבה הייתה להם למתוח אותו על 6 דקות שלמות. אז פרל ג'אם מתחילים לבצע את השיר אבל וודר, בטעות שהיא לעולם הקסם שבהופעות חיות, טועה במילים ומחליף את הבית הראשון בבית השני. וודר מבין שהוא טעה אך הלהקה ממשיכה לנגן, וודר מנסה לתקן אך שוב שר את המילים הלא נכונות. בשלב הזה וודר אומר שהוא לא חושב שאלו המילים והלהקה מחליטה לעבור ישר לפזמון. הכל קורה בחן ובהומור. הזרימה של השיר הזה כבר הלכה וודר, לאחר הפזמון, מדלג על הבית האמצעי ועובר ישר לבית האחרון. בסוף השיר כמובן שהקהל מריע בקול רם. זה תמיד נחמד ומשעשע ובסה"כ הם לא דפקו את כל השיר... לאחר שהקהל נרגע אדי מודיע בנונשלנטיות "We always thought this song was a little long anyway". אותי זה מצחיק וזו בדיוק הדוגמא לקסם שבהופעות שלהם.   אף פעם לא הייתי בהופעה של פרל ג'אם. ראיתי וודיואים מלאים של מספר הופעות מכל מיני שנים, שמעתי עשרות הופעות באלבומים, אך אף פעם לא הייתי בעצמי. שלוש פעמים כמעט הייתי (פעם בארגנטינה ופעמיים בארה"ב), בכל פעם עניין קטן מנע ממני ללכת, שזה אפילו יותר מרגיז מלא להיות בכלל. ידוע שוודר מסרב להגיע לכאן, ועכשיו, אחרי שהוא בטעות הביע דעה, עושה רושם שגם אנחנו קצת מסרבים שהוא יבוא. אני לא. הלוואי שיבואו כבר ואוכל להשלים את החלק האחרון בפאזל. רק שלא יהיה לי איזה משהו באותו יום....

 Off He Goes - Pearl Jam/ Gorge Amphitheater 2005

וודר טועה, מטעה, מקצר והכל עם חיוך

תבלו!

מה חדש - ינואר 2015

איזה חודש היה לנו! איזה? הנה:

Pond - Man It feels Like Space Again
אלבום חדש ללהקת הפופ רוק פסיכדליה האוסטרלית. כן כן, יש דבר כזה והוא משובח ביותר. האלבום הזה כבר עכשיו הוא מועמד רציני לאחד מאלבומי השנה שלי. הלהקה, שהוקמה כלהקת אחות של Tame Impala משנה מעט סגנון באלבום הזה, הולכת יותר לצד הרוקרי של הניו פסיכדליה ומצליחה לנפק אלבום פשוט מצויין. אם כל ההגדרות האלו נשמעות לכם מרתיעות, אז אל חשש. האלבום נגיש מאוד וקל להתאהב בו.

Belle And Sebastian - Girls in Peace Time Want To Dance
להקת האינדי פופ המעורכת כל כך מגלזגו חוזרת לאחר 5 שנות שתיקה עם אלבום נוסף שכמעט בוודאות יצעד בראשי המצעדים בסוף השנה (חוץ מבפיצ'פורק). האלבום מתאפיין בשירי פופ קצביים לצד יצירות ארוכות ומעט פסיכדליות לטעמי, אשר יחד נותנים לאלבום מנעד נעים ומאתגר של צלילים ושירים. מצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב בשבועות האחרונים מה שמספיק לי בשביל להמליץ עליו לחבריי.

Viet Cong - Viet Cong

שמעתי אנשים שאומרים שהרוק מת. שמעתי אנשים שאומרים שהפאנק מת ואז עבר תקופת נוסטלגיה ומת שוב. אלו כמובן שטויות ומי שלא מאמין לי, שיאזין בבקשה לאלבום הבכורה החדש של Viet Cong. פוסט פאנק מתוחכם שמנער מעליו קצת את תוית ה"פשטות" שמודבקת, לרוב בצדק, אל ז'אנר הפאנק ומציג גרסה אינטיליגנטית ומורכבת שלו. 

The Decemberists - What A Terrible world, What a Beautiful World

כמה חיכיתי לאלבום החדש של הדסמבריסטס וואי וואי. אלבומם הקודם The King Is Dead מ 2011 היה אלבום מצויין שצייר מגמה מסויימת שגרמה לי לציפייה רבה. במקרה הזה, למרות שאנחנו אוהבים סופים שמחים, נתגלתה אכזבה. האלבום לא תפס אותי כלל והאווירה הכללית שלו לטעמי, כמעריץ וותיק, היא של חזרה לבטוח ושיחזור של טריקים שעבדו בעבר. האלבום נפתח במעין בדיחה על או עם הקהל של הלהקה, בשיר The Singer Addresses His Audience, ואותי היא לא הצחיקה. מעבר לזה, כמה בלדות נחמדות, כמה קטעים חביבים וזהו. באסוש.

אלבומים נוספים שכדאי לשים אליהם לב:

Sleater-Kinney חוזרות עם אלבום חדש ובועט (פאנק-רוק).

Bjork אחרי שנים ארוכות של שתיקה חוזרת עם Vunicura אלבומה התשיעי ובו היא מציגה.. ובכן, ובו היא ביורק.

Panda Bear איש האנימל קולקטיב עם אלבום אלקטרו פסיי שכזה, מהמם לחובבי הז'אנר.

תבלו!

אשת העגור - אגדת עם יפנית

  מעשה באיש, עני וגלמוד אשר התגורר לו בבית קטן ומרוחק, בעיירה נידחת איפשהו ביפן.
בבוקר מושלג אחד, בעודו עושה את צעדיו לעבר העיירה על מנת למכור עצים להסקה, ראה האיש ציפור עגור לכודה ברשת ציידים, פצועה ומדממת. ליבו נכמר למראה מצוקתה והוא החליט לאסוף אותה אל ביתו. במשך מספר ימים טיפל בה ודאג לכל צרכיה. לכשהבריאה, שיחרר את הציפור חזרה אל הטבע.
למחרת היום, בעודו מתכוון שוב לצאת את ביתו אל עבר העיירה, גילה לפתע, על פתח ביתו, אישה צעירה ויפה. עפ"י דבריה, היא נמצאת במסע חיפוש אחר קרובי משפחה רחוקים אותם לא פגשה מעולם, אך הסערה החזקה מונעת ממנה את המשך דרכה וכעת היא אבודה. האישה ביקשה להשתכן מעט בביתו עד שתחלוף הסופה. הוא כמובן הסכים ובמשך הימים הבאים שהו יחד האישה ואיש בביתו. למרבה ה"הפתעה" התאהבו השניים והאישה הבטיחה לאיש כי לנצח היא תדאג לו ותהפוך אותו לאדם מאושר.

  רגע לאחר שנישאו, ביקשה האישה מהאיש כי יקנה לה חוטים לאריגה, על מנת שתוכל לטוות אריגים יפים, אותם ימכרו בשוק. "אך בתנאי אחד" אמרה האישה, "בתנאי שלעולם לא תצפה בי טווה את החוטים".
האישה החלה במלכת הטוויה והאריגים אותם טוותה הפכו לנחשקים מאוד. מעשה קסם היה בידיה של האישה שכן איכות הבד אותו תוטה היה מהסוג שטרם נראה כמות. וכך, בתוך זמן קצר, הפכו הזוג לאנשים עמידים.
ככל שחלף הזמן, החל האיש לחמוד בכסף אותו הרוויח ממכירת הבגדים והתעקש כי האישה תטווה בקצב גבוה יותר, תוך שהוא מתעלם מהעובדה כי ככל שהאישה מייצרת יותר אריגים, כך מצבה הבריאותי מדרדר.
יום אחד, סקרנותו של האיש גברה עליו. הוא לא הצליח להתאפק יותר והציץ לתוך חדרה של האישה, על מנת לראות מהו הקסם אותו מפיקה וכיצד מצליחה לטוות אריגים כל כך מיוחדים. כשהציץ לחדר, נדהם האיש לגלות את העגור אותו הציל, והעגור מורט במקורו את נוצות הכנף על מנת לטוות אריג שכמותו לא נראה. ואז הבין האיש, אישתו היא העגור אותו הציל, אשר חב לו את חייו וגמל לו בכך שהוציא אותו מהעוני והבדידות. אולם האיש הפך לחמדן ומרוכז ברווחתו האישית וכשל להבחין כי מעשיו פוגעים באישה אותה הוא אוהב. כאשר הבחין העגור באיש מפר את הבטחתו, עף אל עבר החלון ומאז לא נראה.

למה אני מספר לכם את כל זה?
ראשית, כי אולי זה ימצא חן בעיניכם כסיפור מזדמן.
שנית, כי זהו הסיפור המרכזי באלבומם הרביעי של להקת הפולק רוק הנהדרת The Decemberists.

  שמו של האלבום, כשמה של אגדת העם היפנית, The Crane Wife (אשת העגור) והוא ראה אור בשנת 2006. עד היום, לטעמי, זהו אלבומם המוצלח ביותר של הלהקה המופלאה הזו שהוקמה בפורטלנד אי שם בשנת 2000. הסיפור שהזכרתי מעלה, מחולק לשלושה חלקים, כאשר דווקא החלק השלישי הוא הרצועה הפותחת.

  The Decemberists הם להקת פולק רוק המצליחה לשלב בצורה מוצלחת מאוד שירי בלדות לצד שירי רוק מעולים, תוך שימוש בכלים רבים כמו אקורדיון, אורגן, פדל סטיל וכדומה. כל הכלים הללו, בשילוב עם העיבודים וההגשה של הסולן Colin Meloy נתונים אווירה חמה, אקוסטית ונעימה לשיריהם. לרוב, קולין לוקח את תפקיד מספר הסיפורים בשיריו, כאשר המילים באלבומיהם פחות עוסקים בחייו האישיים או ברגשותיו ויותר נוטים לספר סיפור שהוא מוצא כמספיק חשוב.
כך לדוגמא, בשיר Shankill Butchers קולין מספר את סיפורם של כנופיית טרוריסטים שהתפצלה מאחת מהמחתרות האיריות בשנות ה70'. השיר The Island שהוא למעשה רצף של שלושה שירים תחת אותה רצועה, מספר את סיפור המחזה "הסערה" (The Tempest), המחזה האחרון שכתב שקספייר והוצג לראשונה ב 1611.

  זהו אלבומם הרביעי של הלהקה, אך הראשון אשר הופק תחת חברת תקליטים גדולה. על אף החששות הברורות הכרוכות במעבר מלייבל עצמי וקטן ללייבל יותר גדול, הלהקה הצליחה להפיק את אלבומם המשובח והמוצלח ביותר. כל מה שהלהקה עשתה טוב עד כה, היא עשתה טוב יותר כעת. אף יותר מכך, היה הצליחה לשלב גם אלמנטים נוספים שלא היו קיימים או שנעשה בצורה פחות טובה באלבומיהם הקודמים. השיר The island שהזכרתי קודם, הוא הניסיון המוצלח הראשון שלהם, לדעתי, לייצר שיר פרוגרסיב ארוך עם סיפור מורכב שמפתחת לאורכו.

  הלהקה צפויה להוציא את אלבומם השביעי ב2015 ואני יותר ממצפה לכך. לאחר אכזבה קלה (לטעמי, כן?) באלבום החמישי The Hazard Of Love הם חזרו לעצמם עם אלבום שישי ומוצלח מאוד שיצא ב 2011 The King Is Dead. כעת, כל מה שנשאר הוא להמתין ולראות האם האלבום החדש ימשיך את המגמה.
את הידיעה על האלבום החדש קולין העביר בדרך הייחודית שלו (הלהקה ידועה מאוד בזכות ההופעות ההזויות/משוגעות שלהם). קולין הופיע סולו בפינת רחוב בברוקלין, כאשר כובע מונח לפניו, וקיר עם עטיפת האלבום החדש מצוירת מאחוריו.

 אז הנה השיר שדווקא סוגר את האלבום Sons & Daughters שאני מקווה שיתפוס לכם את האוזן ויגרום לכם להאזין לאלבום כולו.

The Decemberists - Sons & Daughters

תבלו!