מה חדש - פברואר 2015

 Zun Zun Egui - Shackles' Gift

זון זון אגי הם להקת רוק בריטית. רק שהם בריטים בערך כמו שמכבי תל אביב היא קבוצת כדורסל ישראלית והם להקת רוק בערך כמו שמוקי שר ראפ. מדובר בסולן שמגיע ממאוריציוס, שפגש בקלידנית יפנית לאחר ששניהם עברו להתגורר בבריטניה וסביבם האם הקימו את הלהקה בבריסטול. בנוגע לז'אנר, קשה מאוד להגדיר אותם. במילה אחת - אדיר. במשפט, בסיס של רוק גיטרות משולב באפרוביט, Fאנק, ג'אז ועוד כל מיני תתי ז'אנר כאלו ואחרים. הדבר הכי חשוב לדעת הוא שזה אלבום מדהים, אלבום החודש שלי בוודאות וכנראה גם אחד מאלבומי השנה.

Two Gallants - We Are Undone

שני חברי ילדות מסן פרנסיסקו שהחלו לנגן יחד בגיל 12 והחלו להקליט מוסיקה יחד בגיל 21. כעת הם מוציאים את אלבומם החמישי והנפלא. פולק רוק משובח, נעים וגם בועט, עם קצב טוב ואנרגיה גבוהה. האוזן שלי נתפסה כבר בתו הראשון בשיר הפתיחה המצוין, ששמו כשם האלבום. ישנם כמה שירים שפחות התחברתי אליהם, אך כמכלול מדובר באלבום יוצא מן הכלל.

שי צברי - שחרית

אם עוד לא שמעתם על שי צברי, אתם הכי לא היפסטרים וזה כל כך סאחי מצידכם. שי צברי עושה את הבלתי יאמן וממציא ז'אנר חדש בעולם המוסיקה: אינדי מזרחי. כן כן, שמעתם נכון. ולמה זה? כי אינדי זו מילה שמוצמדת היום לא רק למוסיקה עצמאית, כפי שהיה נהוג תחילה, אלא בעיקר למוסיקה שבשולי המיינסטרים ושההפקה שלה צנועה ואינטימית במובן האומנתי של המילה. וזה בדיוק מה ששי צברי עשה כאן. האלבום הזה נבנה ובושל לאט לאט, בעזרת חברים כמו ברי סחרוף, איתמר צינגלר, דן תורן ועוד רבים וטובים. התוצאה היא אלבום מקסים של אחד הקולות היותר מרגשים ומרעננים שהיו כאן לאחרונה. בשילוב הטקסטים העמוקים (גם יהודה עמיחי כאן) והלהקה המוכשרת עד קנאה שאסף סביבו (המכונה "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון"), שי צברי מציג אלבום מוסיקה מזרחית שמשנה לחלוטין את המשמעות שהמושג הזה מקבל.

Bob Marley and The Wailers - Easy Skanking In Boston '78
תוציאו מהראש את מה שעובר לכם בו כרגע, כי קראתם את צמד המילים "בוב מארלי". מדובר באלבום הופעה המשלב ביצועים משתי הופעות שהתרחשו בבוסטון ב 1978 (כפי שהשם עשוי לספר) וטרם פורסמו, עד לרגע זה. יש את האמנים האלו, שזה בלתי נתפס איך ייתכן שבהופעה הם עוד יותר טובים מאשר בהקלטות. בוב מארלי, יחד עם להקתו האגדית, הם בדיוק זה. עזבו אתכם מתחושת המיאוס והעאלק שאנטי שעוברת לכם בראש. נכון, איירון לאיון זאיון וגט אפ כבר יצאו מכל החורים. אבל, לא רק שהאלבום מכיל שירים שהם מחוץ ללופ של עשרת השירים הקבועים של מארלי, גם אלו שכן, מבוצעים כאן בכל כך הרבה אנרגיה ותשוקה שבקושי תזהו אותם. הנאה מובטחת.

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Bob Dylan - Shadows In The Night: שני בובים בפוסט אחד, כנראה שעשיתי משהו טוב החודש. אלבום קאברים של דילן לשירי פראנק סינטרה.

Father John Misty - I Love You, Honeybear: סינגר סונגרייטר שמכה גלים עם אלבום שאני מוצא אותו חביב אך לא יותר.

קין והבל 90210 - ווידאודרום: להקת הפאנק מאטל הישראלית הבולטת (והבועטת) ביותר היום בישראל עם אלבום מהיר, מורכב ו... כאמור, בועט.

תבלו!

סיפור: כיסוי.

  בתור נער לא יכולתי לסבול קאברים, חשבתי שזו דרך זולה ונחותה להשיג תשומת לב וקהל. הרי מה יותר פשוט ללהקה שמחפשת חשיפה מהירה, מלבצע שיר מוכר ואהוב בצורה פחות או יותר זהה למקור? קאברים הם המקדונלדס של המוסיקה, כך חשבתי. זכור לי מאוד הרגע שגיליתי ששיר שאהבתי של הלהקה החשובה והטובה ביותר בכל הזמנים (אואזיס נו מה) הוא כיסוי לביטלס (הביצוע שלהם ל I Am The Walrus). אוי הדיסוננס הקוטניטיבי...
אבל עם השנים למדתי להכיר ביופי של הקאבר, בערך המוסף שלו לשירים, בזוית הנוספת שקאבר טוב יכול להעניק לשיר ולאלמנט הכבוד וההכרה בביצוע של להקה לשירים שעליהם היא גדלה ואשר מהם היא שואבת את סגנונה.

    הרד הוט צ׳ילי פפרס מכסים

  אצל ה Red Hot Chili Peppers התהליך היה במובן מסויים קצת הפוך. בראשית דרכם ועד לאלבומים המצליחים ביותר שלה, היא טיפחה מסורת קאברים מפוארת ודאגה לשלב קאבר אחד או שניים בכל אלבום. רק באלבומים המאוחרים יותר שלה היא נמנעה מלפרסם קאברים, אם כי היא עדיין הקליטה אותם, אך פרסמה אותם בהוצאות נפרדות. הקאברים של הפפרס גם הם עברו איזושהי התפתחות. בהתחלה אלו היו קאברים ללהקות ואמנים קצת פחות מפורסמים (באופן יחסי), אשר סגנון המוסקלי שלהם דומה לפפרס, בהמשך הם העזו קצת יותר עם קאברים לסטיבי וונדר, בוב דילן, ג׳ון לנון וג׳ימי הנדריקס (אותו הם נהגו לכסות המון, גם בהופעות).
  יש משהו נחמד בלגלות פתאום באלבום שיר שכבר מכירים ואז לשמוע לאן הלהקה לקחה אותו. הפפרס נתנו משקל רב לקאברים לאורך הקריירה שלהם, וזה מעניין לעקוב אחר הבחירות שלהם לשירים לאורך השנים. הנה הקאברים שהם הוציאו באלבומיהם הרשמיים, לפי סדר הוצאת האלבום:

אלבום ראשון
שם האלבום: Red Hot Chili Peppers (מה שקוראים אותו סלף טייטלד). שנת הוצאה 1984. שם השיר המכוסה - Why Don't You Love Me. ביצוע במקור: Hank Williams משנת 1950.
זמר הקאנטרי המצליח אשר זכה לתהילה גדולה בשנות ה 50 ונחשב לזמר וכותב שהשפיע רבות על אומנים במוסיקה המודרנית. וויליאמס הגיע עם השיר הזה למקום ראשון ברשימות ההשמעה. הפפרס לוקחים את השיר ההונקי טונקי הזה ומפאנקים לו את הצורה. אלבום ראשון הססני ולא מגובש, עם קאבר ראשון לשיר מצליח מהתקופה בה החלו להבנות היסודות למוסיקה המודרנית.

אלבום שני
שם האלבום: Freaky Styley. שנת הוצאה 1985. שם השירים (2) המכוסים : Hollywood. ביצוע במקור - The Meters. שיר שני -  If You Want Me To Stay. ביצוע במקור - Sly & The Family Stone.
שני שירי Fאנק מובהקים אשר מעבירים לנו את המסר של הלהקה בנוגע למקורות מהם הם שואבים את ההשראה והסגנון. אם באלבום הראשון היינו בשנות ה50׳, ביסודות שהונחו אז, אשר עליהם נבנה הרוק וה Fאנק, כעת אנחנו בשנות ה 70׳ עם להקות הגרוב הראשונות שהיו אף הן, כמו האנק ווילאם, חלוציות בתחומן.

אלבום שלישי
שם האלבום: The Uplift Mofo Party Plan. שנת הוצאה 1987. השיר המכוסה - Subterranean Homesick Blues. ביצוע במקור: Bob Dylan. הפפרס מתחילים לצאת מאזור הנוחות שלהם ומבצעים בהצלחה רבה, קאבר לשיר מאוד לא פשוט. כמו מרבית משיריו של דילן, השיר עמוס בטקסט ועם לחן בלוזי שאינו קליט ואינו מתנגן בראש אחרי האזנה אחת. יחד עם זאת, הפפרס מפרקים את המוקש הזה בהצלחה ומעניקים לשיר את הצבעוניות המאפיינת שלהם. זהו גם אלבומם האחרון לפני תחילת הפריצה, מכאן והלאה אלבומיהם יהיו, במידה רבה מאוד, מגובשים ושלמים יותר.

אלבום רביעי
שם האלבום: Mother's Milk. שנת הוצאה: 1989. השירים המכוסים(2):  Higher Ground ביצוע במקור: Stevie Wonder. שיר שני - Fire ביצוע במקור Jimi Hendrix. באלבום זה הפפרס זוכים לראשונה לחשיפה רחבה יותר, מעבר לחמשת הסטלנים שהכירו אותם בקליפורניה. השירים שבחרו לכסות באלבום ממשיכים להדגיש למאזינים מהיכן באו ולאן ילכו. השיר של וונדר, שהיה להיט בפני עצמו בשנות ה 70', מדגיש את אלמנט הסול והFאנק. השיר של הנדריקס, שלא זקוק להצגה, מדגיש את האלמנט הרוקיסטי ואת יסודות הבלוז, אותם הלהקה חיברה לסגנונות מוזקלים שמתוכם צמחה. האלבום הזה לראשונה מציג צד יותר קשוח, יותר רוקיסטי ושני הקאברים האלו ממחישים לנו את המעבר וההתפחות של הלהקה.

אלבום חמישי
שם האלבום: Blood Sugar Sex Magic. שנת הוצאה: 1991. השיר המכוסה: They're Red Hot. ביצוע במקור: Robert Johnson. החל מאלבום זה ועד היום, הפפרס הם מהלהקות הגדולות והמצליחות בעולם. במקביל, החל מאלבומם הבא ואילך, הלהקה פסקה משיבוץ של שירי קאבר באלבומיה. גם באלבום זה, השיר המכוסה הינו הרצועה האחרונה , שאורכה קצת יותר מדקה בלבד, והוא גרסה מחודשת לשיר בלוזי משנות ה 30'. כנראה שהבחירה בשיר הזה נובעת מהעובדה שהוא נוגן, אז בשנות ה 30', בשיטת נגינה חדשה אשר הוסיפה קצב רב לבלוז המוכר ובוצעה במקור ע"י ג'ונסון, אשר בזכות סגנונו פורץ הדרך, נכנס לדפי ההיסטוריה של הבלוז.

אלבומם השישי ואילך
אין קאברים בגרסאות המקוריות של האלבומים.

  זה לא שהפפרס שינוי את תפיסתם בנוגע למקום של הקאברים ברזומה שלהם. למעשה, הם הקליטו הרבה קאברים נוספים (להנדריקס, ללנון, לדילן ועוד ועוד) אך כולם יצאו במסגרות אחרות. גם בהופעות חיות הפפרס ממשיכים לבצע באופן קבוע שירי קאבר, לעיתים אלו שהופיעו באלבומיהם ולעיתים כאלו שלא הוקלטו באולפן. אני רואה בכך סוג של אמירה של הלהקה. עד אלבומם החמישי, הלהקה עוד חיפשה דרך, עברה שינויים וחיפשה את מקומה בין שלל האומנים והלהקות בעבר ובהווה. החל מנקדות הזמן שבה הדברים הללו קרו, הלהקה הייתה שלמה מספיק להתמקד בעצמה ולהפוך גם היא למודל ודוגמא ללהקות אחרות.

תבלו!

הנה הוא הולך - שכחתי את המילים

  בפוסט הפתיחה של הבלוג כתבתי שאני אוהב מאוד את פרל ג'אם. אז הנה הגיע היום, ואני כותב פוסט על שיר שלהם.
האהבה הגדולה שלי ללהקה התפתחה עם השנים ולמעשה הגיעה קצת מאוחר, איפשהו בשנים שלאחר הצבא. כמובן שאת TEN שמעתי ללא הרף כבר קודם, אבל זאת לא חוכמה. אני יכול אפילו להודות שאת VS. אלבומם השני, לא אהבתי כשהייתי בתיכון ולא ניגנתי אותו יותר מפעמיים (אולי שלוש).
האהבה הגדולה החלה להבנות כשהתחלתי להתעמק בשירים, תחילה באלו שהופיעו ב TEN ובראשם כמובן השיר Black ומילותיו המרגשות והכנות. בשלב מאוחר יותר, נחשפתי לסיפור הקמת הלהקה (טמפל אוף דה דוג וכו', כולם מכירים אין צורך להעמיק), וגם לאלבומים ושירים נוספים וכך נבנתה האהבה הגדולה.
לאחר התעמקות קצרה בחומרים של הלהקה, התברר לי כי מדובר בלהקת הופעות מובהקת שאת עיקר כוחה ועוצמתה היא עשתה, ועושה עדיין, באמצעות סיבובי הופעות מחשמלים וסוחפים, הכל הודות, כמובן, לאחד והיחיד - אדי וודר.

      אדי וודר בפסיטל פינקפופ 92'. חדי העין יזהו בקהל את סוכן הביטוח שלו בארוע לב.

  בסרט Pearl Jam Twenty שיצא ב 2011 בבימויו של קמרון קראו, מתואר אופיו הביישני של וודר. אחד מחברי הלהקה (אמנט, אם אני זוכר נכון) מתאר איך בהופעות הראשונות שלהם, וודר היה סגור מאוד ושר בקול חלש. רק לאחר כמה חודשים החל אדי להפתח ונראה שמאז זה לא נפסק. בשנים הראשונות שלאחר אלבום הבכורה, הופעותיה של הלהקה היו ידועות בכך שוודר הולך לטפס על משהו, ואז לקפוץ. בדרך כלל הוא טיפס על התאורה שמעל הבמה, לעיתים מצא עניין רב בתקרת האולם (כפי שמתועד בקליפ לשיר Even Flow), תלוי איזה יין הוא שתה. בשנת 1992 פרל ג'אם נתנה את אחת מהופעותיה הזכורות, שגם תועדה בוידאו ופורסמה במלואה בחגיגות ה20 של הלהקה. ההופעה הייתה חלק מפסטיבל פינקפופ בהולנד והיא הייתה לאחת מההופעות הראשונות של הלהקה מחוץ למועדונים של סיאטל והסביבה. אדי וודר היה בטירוף, ממש אפשר לראות שהוא לא יודע מה לעשות עם כל האנרגיות שהוא חווה שם. הוא גם לא היה יכול להאמין לכל אפשרויות הטיפוס שעמדו לפניו. אז לאחר סיבוב קצר על מבנה התאורה של הבמה, אדי עבר למצלמת הרחף. במהלך השיר Porch אדי קרא לצלם שיקרב אליו את המנוף, עלה עליו, חיכה שהצלם יסתובב מעל הקהל, ואז... רק נגיד שלפי איך שזה נראה, יש כמה מעריצים שעדיין מסתובבים עם כאב ראש.

צפו באדי וודר מרסק את עצמו לדעת*

* הכותרת מנוסחת בסגנון טמקאי

  דבר נוסף שמאפיין את הופעתו של וודר, מלבד הקריזמה וההגשה חסרת הפשרות, הוא התקשורת עם הקהל במהלך ההופעה. וודר מרבה לשוחח עם הקהל, לספר איזה סיפור אגבי, לעיתים משהו קצת רכילותי. הרבה פעמים וודר מביע את דעותיו הפוליטיות חברתיות על הבמה. בתקופת בוש השני, וודר הרבה לבקר ולרדת על הנשיא המכהן ועל האופן בו הוא דואג לענייני המדינה. רק לאחרונה וודר התבטא בנוגע למדיניות ישראל בשטחים וזכה לשלל "ברכות" מהיושבים בציון. בהופעות רבות שהייתי, האמן או הלהקה המופיעה בקושי זרקו איזה מילה או שניים לקהל. וגם כשזה כבר קורה, זה לרוב איזה "שלום/מה פאקינג נשמע/תודה". אם ההופעה בארץ אז גם שם העיר ישולב ואולי איזה "אתם הקהל הכי טוב בעולם". זהו. וגם זה במיעוט, הייתי בשלוש הופעות של מארק לאנגן בארץ וסך המילים שהוא החליף עם הקהל לאורך שלוש ההופעות יחד הוא 0. השיח הזה עם הקהל נותן להופעות של פרל ג'אם ערך מוסף, אשר לי הוא מאוד משמעותי.

  בשנת 2007 הוציאה הלקה מארז של שלוש הופעות מלאות, הנפרש על גבי 8 דיסקים. ההופעות כולן הוקלטו ב Gorge Amphitheater שנמצא במדינת וושינגטון, כאשר אחת מהן הוקלטה ב 2005 והשתיים האחרות הוקלטו בהופעות שבוצעו ב 2006 ערב אחר ערב. את המארז הזה קנתה לי אחותי המוצלחת כמתנה, וזה סגר לי באופן סופי את הפינה - אני אוהב את פרל ג'אם. פעמים רבות הקשבתי לכל אחת משלוש ההופעות הללו ובכל פעם וודר נותן את ההרגשה כאילו אני שם וכאילו הוא מדבר איתי ומספר לי סיפור. באחת הפעמים הוא הרגיש צורך להדגיש לקהל כי הסיבה שהוא לובש מכנסיים קצרים זה לא בגלל שהוא מנסה להחזיר את אופנת הגראנג' אלא כי ממש חם לו (זה בהופעה השלישית, אחרי שערב קודם הוא מתלונן על שנורא חם באיצטדיון). בהופעה הראשונה במארז, הוא מספר לקהל ש Tom Petty מופיע למחרת באותו מקום ושהוא ישן במלון ממש לא רחוק. וכך לאורך כל הערב, וודר יחד עם הקהל שרים לפטי שירים שוודר המציא על המקום, בשביל לא לתת לו לישון... בסוף הם כמובן מבצעים את I Won't Beck Down, אותו הם נוהגים לבצע כבר הרבה שנים בהופעות חיות.

עטיפת המארז שיצא ב 2007

  תחושת האינטימיות והקרבה לוודר במהלך הופעה היא שעושה את הופעותיהם למרגשות. מה שגרם לי לצחקק ממש הוא מה שקרה עם השיר Off He Goes שמבוצע בתחילת ההופעה הראשונה. השיר לקוח מאלבומם הרביעי No Code שהוא הדוגמא הקלאסית לאלבום שלא הצליח אבל ה"מעריצים האמיתיים" של הלהקה חושבים שהוא הטוב ביותר. אני לא. בכל מקרה, השיר לקוח מאותו אלבום והוא שיר נפלא, רק שהוא קצת ארוך ומעט איטי. פעמים רבות יצא לחשוב איזו סיבה הייתה להם למתוח אותו על 6 דקות שלמות. אז פרל ג'אם מתחילים לבצע את השיר אבל וודר, בטעות שהיא לעולם הקסם שבהופעות חיות, טועה במילים ומחליף את הבית הראשון בבית השני. וודר מבין שהוא טעה אך הלהקה ממשיכה לנגן, וודר מנסה לתקן אך שוב שר את המילים הלא נכונות. בשלב הזה וודר אומר שהוא לא חושב שאלו המילים והלהקה מחליטה לעבור ישר לפזמון. הכל קורה בחן ובהומור. הזרימה של השיר הזה כבר הלכה וודר, לאחר הפזמון, מדלג על הבית האמצעי ועובר ישר לבית האחרון. בסוף השיר כמובן שהקהל מריע בקול רם. זה תמיד נחמד ומשעשע ובסה"כ הם לא דפקו את כל השיר... לאחר שהקהל נרגע אדי מודיע בנונשלנטיות "We always thought this song was a little long anyway". אותי זה מצחיק וזו בדיוק הדוגמא לקסם שבהופעות שלהם.   אף פעם לא הייתי בהופעה של פרל ג'אם. ראיתי וודיואים מלאים של מספר הופעות מכל מיני שנים, שמעתי עשרות הופעות באלבומים, אך אף פעם לא הייתי בעצמי. שלוש פעמים כמעט הייתי (פעם בארגנטינה ופעמיים בארה"ב), בכל פעם עניין קטן מנע ממני ללכת, שזה אפילו יותר מרגיז מלא להיות בכלל. ידוע שוודר מסרב להגיע לכאן, ועכשיו, אחרי שהוא בטעות הביע דעה, עושה רושם שגם אנחנו קצת מסרבים שהוא יבוא. אני לא. הלוואי שיבואו כבר ואוכל להשלים את החלק האחרון בפאזל. רק שלא יהיה לי איזה משהו באותו יום....

 Off He Goes - Pearl Jam/ Gorge Amphitheater 2005

וודר טועה, מטעה, מקצר והכל עם חיוך

תבלו!