מה חדש - אפריל 2015

Blur - The Magic Whip
סיפור טוב יש מאחורי אלבום הקאמבק של אחת מהלהקות הגדולות של שנות ה 90'. ב 2013 הלהקה הייתה אמורה לנגן בפסטיבל בטוקיו. רצה הגורל והפסטיבל בוטל וכך מצאו עצמם חברי הלהקה בהונג קונג עם חמישה ימים לשרוף עד החזרה הביתה. טוב, אמרו לעצמם החברים, אם אנחנו כבר פה, מה לא ניכנס לאולפן לראות מה יוצא? (או משהו כזה). ואכן עשו דרכם החברים לסטודיו בהונג קונג, שכלל לא היה מתאים לסטנדרטים שלהם, אך בכל זאת הצליחו לכתוב ולהקליט מספר רב של קטעים, וחזרו להם לביתהם. גרהאם קוקסון, גיטריסט הלהקה, המשיך לעבוד על העיבודים והמאסטרינג לשירים ולאחר שסיים שלח אותם לאלברן, שהיה באותו הזמן בסיבוב הופעות לרגל אלבום הסולו החדש שלו. אלברן אהב את הדרך שבה התפתחו השירים וכך נסללה דרכה של הלהקה לקאמבק. קאמבק מוצלח כמובן, כיוון שמדובר באלבום נהדר. האלבום נפתח עם שיר בלרי טיפוסי, וממשיך עם עיבודים וצלילים שלא היינו רגילים לשמוע תחת המותג של הלהקה אך לחלוטין שמענו תחת הפרויקטים השונים של אלברן. אפשר להגדיר אותו אולי כניאו בריט-פופ. מזכיר מאוד את המוסיקה שהיינו רגילים לקבל מבלר, ולהקות נוספות מהאי הבריטי, בשנות ה 90', אך יותר מעודכן למה שקורה היום ולדרך אותה עברו חברי הלהקה. העולם חיכה בדריכות לאלבום הזה ואפשר כבר להגיד, לא נרשמה אכזבה.



Calexico - Edge Of The Sun
אלבום תשיעי ללהקה הנפלאה מאריזונה, המשלבת אינדי רוק עם אמריקנה ומוסיקה מקסיקנית (שמה הוא הלחם של קליפורניה ומקסיקו). האלבום הזה לטעמי הוא מהמוצלחים שלה עד כה. Falling From The Sky הפותח את האלבום ו Follow The River שסוגר אותו תפסו אותי מיד עם ההאזנה הראשונה וגרמו לי להתמכר גם לשאר עשרת השירים שנמצאים ביניהם. שני שירי מקסיקנה נכללים באלבום (Cumbaya De Donde ו Coyocun) ולצד הדואטים הנהדרים ב Tapping The Line ו- Moon Never Rises, הם נותנים לאלבום את האקסרא מייל בשביל להיות יוצא מן הכלל. פעמיים בעבר ביקרה הלהקה בישראל וצברה לעצמה קהל מקומי מגובש ונלהב, הלוואי שיגיעו שוב.

קובי אוז - חלום עקבותיך
כשנה לאחר מותו של אריק איינשטיין, מוציא קובי אוז אלבום בו הוא מבצע 11 משיריו של איינשטיין. כל השירים באלבום הוקלטו בשלוש הופעות אקוסטיות אשר נערכו בסלון ביתו של אוז, אל מול קהל קטן ובר מזל (כאן ניתן לצפות במופע במלואו - מומלץ!). הרבה מדברים על השפעת השד העדתי על התרבות בישראל, על הבדלי התרבות בין תל אביב לפריפרייה. הרבה מדברים וקובי אוז עושה. טיפקס, הלהקה אותה הקים אוז ב89', הייתה נושאת הדגל בכל הקשור בהתכה של מרכיבי התרבות השונים בעם לכדי יצירה ישראלית אוטנטית אחת, שיכולה לגבש סביבה את כל היושבים בציון. שירים כמו "התחנה הישנה" ו-"בתוך נייר עיתון" לצד "למה הלכת ממנו" עם שרית חדד, הם דוגמא אחת לכך. אוז לוקח את שיריו של איינשטיין אל המקום שלו, אל הרב תרבויות שמשלבת גם קצת צלילים מערביים, גם יווניים, גם כליזמרים וכל מה שאוז רואה כחלק מההוויה הישראלית השלמה. מדובר באלבום מחווה מרהיב שנותן הרבה כבוד לשירים שהם נכס צאן ברזל בישראל (מספיקה האזנה אחת לביצוע של אוז ל"סוס עץ" בשביל להבין).

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Toro y Moi - What For: אלבום אולפן חמישי לאמן המוערך אשר זוכה להצלחה לא מבוטלת בעולם האינדי, בשנים האחרונות בכלל ובאלבום הזה בפרט. אינדי פופ רוק, החושף פחות את הצד האלקטרוני מהאלבומים הקודמים.

Death Cab For Cutie - kintsugi: עוד אלבום אינדי רוק מוצלח החודש, השמיני במספר של הלהקה. קצת חסר לו "קטע". כלומר, הוא יכול להתנגן ליד האוזן כל היום, להיות בן לוויה נהדר אך לא באמת ישאיר חותם.

Drenge - Undertow: אלבום שני לצמד האחים הבריטים אשר אט אט צוברים תאוצה בעולם הרוק, עם מוסיקת רוק/גראנג' משובחת ובוגרת אשר אינה מסגירה את גילם הצעיר של האחים. שווה להאזין ולעקוב.

תבלו!

מה חדש - מרץ 2015

Courtney Barnett - Sometimes I Sit And Think, And Sometimes I Just Sit

  סוף סוף יצא האלבום לו חיכיתי בציפייה רבה, של קורטני ברנט. הסינגל המושלם שיצא מתוכו בתחילת השנה, לשיר Pedestrian At Best חשף אותי לראשונה לזמרת האוסטרלית המהממת הזו ושלח אותי לחפש חומרים נוספים שלה. גיליתי שלמעשה, עד לאלבום הנוכחי, היא שיחררה רק שני EPs והאלבום הצפוי יהיה הראשון שלה. יש קצת שינוי כיוון באלבום, אבל שינוי חיובי ביותר. השירה האפטית שלה, שלעיתים הופכת לדיבור ואז שוב גולשת לשירה, והכתיבה הצינית כבשו אותי מיד. אך באלבום החדש היא הוסיפה לכלוך ולקחה את השירים למקום יותר מחוספס וזה בדיוק מה שהיה חסר לשני ה EPs שלה להפוך ממעולים למושלמים. מעט פעמים במהלך השנה קורה שאמן מז'אנר הרוק מצליח לכבוש בסערה את הכותרות, גם במיינסטרים וגם מחוץ לו. כשזה קורה זה סימן למשהו טוב וברנט עושה את זה בגדול ובצדק רב.

Noel Gallagher's High Flying Birds - Chasing Yesterday

  אלבום הסולו השני במספרו של גאלגר לא מחדש הרבה, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. כיף לחזור למקום המוכר, הנוח והפופי ולהתנחם באלבום מוצלח. הלחנים מאוד אופיינים לכתיבה ולשירה של גאלגר ואף משלבים הרבה אזכורים אל העבר. למשל, האלבום נפתח בדיוק באקורד שמתחיל את Wonderwall, הלהיט הגדול ביותר של אואזיס. יש שיגידו שהאלבום קצת חנפני כיוון שנואל חוזר כאן אל הבסיס, אל היכולת שלו לייצר בלדות רוק קליטות וטובות כפי שעשה כל כך הרבה בעבר. הוא לא מנסה לחדש או לשנות או לנסות, אחרי קרוב ל 30 שנות קריירה, משהו אחר. אפילו שיתוף הפעולה עם ג'וני מאר, גיסטריסט הסמית'ס, בשיר שסוגר את האלבום, נתפס מעט כמהלך יח"צי. אפשר להבין את הביקורת, אך בסופו של דבר, אני חושב שמדובר באלבום נפלא שהיה לי נעים וכיף להקשיב לו פעמים רבות ואני בטוח שיהיה לי גם בעתיד.

Tobias Jesso Jr. - Goon

  שוב אלבום בכורה, הפעם של בחור קנדי בשם טוביאס ג'סו ג'וניור, שהתגורר כמה שנים בLA בניסיון לפרוץ שלא ממש הצליח. לאחר 4 שנות גלות חזר לקנדה עמוס בחוויות וסיפורים להקליט את אלבומו הראשון והנפלא. בעזרת כמה חברים שצייצו בטוויטר (אדל, האחיות HAIM) והופעה בתוכנית של קונאן אובריין, השיג ג'סו את החשיפה הנכספת והעולם גילה אלבום מקסים. ג'סו מגיש לנו 12 בלדות, רובם על פסנתר, חלקם עם גיטרה, אשר נשמעות כאילו נלקחו היישר מטום וויט של שנות ה 70, רק קצת יותר מעודכנים. אלבום מושלם לשעות ערב או בקרים שקטים. עם כזה אלבום בכורה, שווה להמשיך לעקוב.

Sufjan Stevens - Carrie & Lowell

   האלבום החדש של סטיבנס מדבר על אימו (Carrie) שנפתרה ב 2012 ועל אביו החורג (Lowell). כבר עפ"י השם, אפשר להבין שזהו אלבום מאוד אינטימי בו סטיבנס לוקח אותנו על המקומות הפנימיים ביותר בחייו. הרקע לאלבום הוא סיפור חייו של סטיבנס: אימו אובחנה בתסמונת בי-פולארית וסכיזופרניה, הייתה מכורה לסמים ונפתרה ממחלה קשה. הרבה לפני כל זה, היא נטשה אותו כשהיה בן 3 באיזו חנות וחזרה רק לאחר כמה שנים. כשחזרה, התחתנה עם Lowell, אביו החורג של סטיבנס, והם חיו יחד 5 שנים, אותם מתאר סטיבנס כ"תקופת התקווה" שלו. לסטיבנס ולוואל היה קשר מיוחד, שנמשך עד היום (לוואל מנהל היום את הלייבל שבבעלותו של סטיבנס). בהתאם לאופי הסיפור, מדובר באלבום עצוב מאוד בו חוזר סטיבנס לזכרונות הילדות שלו, לטיולים שנהג לעשות עם אימו ואל כל הדברים שכעת הוא מתחרט שלא יצא לו להגיד לה. זהו אלבום נפלא, שכבש בסערה את כל מבקרי המוסיקה בעולם (כמעט כמו החדש של לאמאר - ראו מטה), ושלמרבה הפלא הוא נפלא אפילו יותר ממה שהוא עצוב.

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Kendrick Lamar - To Pimp A Butterfly: קנדריק לאמאר עם אלבום חדש, בהפקתו של דר' דרה, שאין דרך אחרת להציג אותו למעט ״האלבום ששבר את האינטרנט״. האזנתי לו כבר מספר פעמים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ואני יכול להעיד כי אני לאט לאט מתחיל להסתגל לרעיון שאני שומע היפ הופ (למרות שלקרוא לאלבום הזה "אלבום היפ הופ" זאת האמירה הכי פשטנית אבר). נעדכן.

The Prodigy - The Day Is My Enemy: הפרודיג'י חוזרים עם אלבום חדש, לחובבי הז'אנר בלבד. וכשאני אומר חובבי הז'אנר אני מתכוון למערצים השרופים של הפרודוג'י בלבד.

Torche - Restarter: אלבום אולפן רביעי ללהקת הסטונר מאטל ממיאמי. ממולץ מאוד לחובבי הז'אנר, אך בניגוד לחובבים מהאלבום של הפרודיג'י, כאן מדובר באלבום שיכול למצוא חן בעיני כל מי שאוהב את הסגנון הכללי. אלבום מצוין.

עשרת השירים הטובים - סמשינג פאמפקינז

הרגע הזה בו אני בוחר את עשרת השירים הטובים של אמן כלשהו, מקשקש עליהם קצת ואז מצרף לינק לפליייסט.

הבהרות - עשרת השירים שבחרתי הם על אחריותי בלבד. אני שומר לעצמי בכל עת את הזכות להתחרט על כך שדווקא השירים האלו נבחרו ולא אחרים. השירים אינם מדורגים מאחד עד עשר. ייתכן והפלייליסט יכלול כמה שירים נוספים.

    השני מימין זה קורגן. לא זיהתם כי יש לו פה שיער.

מתחילים:

שם השיר- Rocket מתוך- Siamese Dream

מסך הרעש של הגיטרות, יחד עם נגינת התופים המושלמת של ג'ימי צ'מברלין הופכים את השיר הזה לטעמי לאחד הקטעים הטובים ביותר של הלהקה. רגע אחד בשיר הזה הופך אותו לכל כך מושלם, זהו הרגע שבין שניה 2:32 ל- 2:36 בו צ'מברלין מבצע מעבר בין שני חלקי הפזמון והוא הרגע של האלבום מבחינתי. הקשבתי לו כל כך הרבה פעמים שהדיסק כבר שרוט בחלק הזה. חמש שניות שהן אלבום שלם.

שם השיר - Mayonaise מתוך - Siamese Dream

אנחנו עדיין בחלום סיאמי, עדיין במסך הרעש שמאפיין מאוד את הלהקה ובא לידי ביטוי באלבום הזה בצורה מושלמת, כשעל ההפקה מופקד בוץ' ויג. ויג, אשר הפיק גם את אלבומם הקודם והראשון של הלהקה (Gish) שינה את פני המוסיקה בדרך שבה הוא ידע לתת ללהקות איתם הוא עבד את הסאונד הייחודי שלהם. שנתיים קודם לאלבום הנוכחי שיצא ב 93', הפיק כאמור את אלבומם הראשון של הפאמפיקנז, אך גם את אלבומם השני של נירוונה. נו, ההוא עם התינוק...

שם השיר - Stand Inside Your Love מתוך - Machina - The Machines of God

מדלגים לאלבומה החמישי של הלהקה, שהגיע אחרי שבאלבום הרביעי בילי קורגן ניסה לקחת את הסאונד של הלהקה למקומות אחרים, עם הפקה של צלילים אלקטרונים ולטעמי זה לא ממש הלך לו. אז באלבום הזה, קוגן חוזר למקורות, מחזיר את צ'מברלין מתקופת גלות קצרה, ומחזיר את הלהקה למסך הרעש המוכר והאהוב. הכתיבה של קורגן תמיד הגיעה אצלו מהלב ובשיר הזה היא גם עבורת ללב של המאזין. שיר אהבה/ערגה נדיר בכנותו.

שם השיר - Ava Adore מתוך - Adore

בחיבור מדהים מהשיר הקודם, אנחנו חוזרים אחורה לאלבומה הרביעי של הלהקה שלוקה בתסמין האלבום השני, אך באיחור של שני אלבומים. אחרי הצלחות בלתי נתפסות של Siamese Dream ו- Mellon Collie, הגיע אלבומים הפחות מוצלח עד לאותו רגע של הלהקה. היחסים בין חברי הלהקה תמיד היו בעייתים, לא מעט בגלל אופיו השתלטני והאגו הגדול של קורגן ושל ג'יימס איה הגיטריסט. תוסיפו לזה רקע של התמכרויות של צ'מברלין ותבינו שזה נס שהם הצליחו בכלל לייצר מוסיקה יחד. קצת לפני האלבום הזה, קורגן פיטר את צ'מברלין מהלהקה ושילב במקומו עיבודים אלקטרונים לתופים. יש 16 שירים באלבום הזה, ברובם הגדול זה לא עובד. אבל השיר הזה הצליח באופן מיוחד בכל זאת לייצר רגע נפלא, בו העיבוד האלקטרוני משתלב עם הגיטרות והשירה האופיינת של קורגן.

שם השיר - Zero מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

בחיבור מדהים מהשיר הקודם, אנחנו חוזרים אחורה לאלבומה השלישי של הלהקה שאינו לוקה בשום תסמין בעל מאפיינים שליליים. אחרי הפריצה הגדולה של הלהקה עם חלום סיאמי, האלבום הזה הגיע לעולם בציפייה רבה. קורגן עשה את מה שכולם סביבו התחננו שלא יעשה והחליט לצאת עם אלבום כפול. ההחלטה התבררה כנכונה והאלבום זכה להצלחה ענקית ומיידית. Zero הוא אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הזה בפרט ושל ההלקה בכלל. שיר מהיר, מלוכלך, אנרגיות גבוהות ושירה מהממת. האלבום הזה לווה עם הקליפ הבלתי נשכח ל Tonight Tonight שהיה ללהיט הגדול ביותר מהאלבום ו Zero, יחד עם כמה נוספים, רכבו על ההצלחה הגדולה של הלהקה שהייתה בשיאה באותם ימים.

    עכשיו השני מימין מזוהה בקלות.

שם השיר - In The Arms Of Sleep מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

לפעמים הפאמפקינז שיחררו את הדיסטורשן ונתנו לנו להבין איך מרגישה המלודיה והליריקה שלהם מבלי מסכים של רעש. ישנם מספר שירים כאלו באלבום וזה המוצלח ביותר לטעמי (יחד עם "1979" שמגיע מיד אחריו). השיר מבטא את הפחד של קורגן לאבד את אהבותו, והמילים פה כל כך מדוייקות:

And I'll always need her more than she could ever need me

I need someone to ease my mind

But sometimes a someone is so hard to find

And I'll do anything to keep her here tonite

שם השיר - Soma מתוך-  Siamese Dream

שיר שלישי ברשימה מהאלבום הזה, ככה זה כשאלבום הוא כל כך מוצלח. כמו ב Mayonaise שהוזכר מעלה, גם השיר הזה מתחיל שקט ורגוע. אולם זה קורה אחרת כאן, לא מדובר באינטרו שקט שלאחריו מיד דיסטורשנים, אלא בקטע של שש וחצי דקות, שחלקו הראשון שקט והשני לא. אני מתעכב על הפער בין החלקים של השיר כי הוא משמש כהדגשה למילות השיר שעובורת מהבעת יאוש אותו מתאר קורגן אל ההבנה וההפנה שהוא איבד את אהובותו, והכעס שיוצא ממנו על כך. החיבור בין המילים לעיבוד כאן הוא גאוני וזה מה שהכניס את השיר לרשימה הזאת.

שם השיר - I Am One מתוך - Gish

השיר הראשון מתוך האלבום הראשון של הלהקה. כבר מהתו הראשון אפשר לזהות שאלו הפאמפאקינז. שיר מאוד אופייני, עם הסאונד המיוחד ומסך הרעש המפורסם בהפקתו של ויג. האלבום לא זכה להצלחה גדולה בזמן שיצא, אולי בגלל שלרוע מזלו הוא יצא ב 91' והשנה הזאת הייתה כבר עמוסה מידי באלבומים שנכנסו להיכל התהילה. אולי בגלל שהוא שונה קצת במהותו מהרוק שהיה פופולארי באותה תקופה (נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן וכו'). ייתכן השילוב של רוק כבד עם שוגייז יצר בלבול קצת. לאחר ההצלחה של האלבומים הבאים, והחשיפה הרחבה שקיבלה הלהקה בעקבותיהם, המעריצים החדשים שחזרו לאלבום הבכורה, גילו אלבום נהדר.

שם השיר - Rhinoceros מתוך - Gish

שוב הטריק הידוע של פתיחה שקטה. זה עובד כל כך טוב כיוון שקורגן היה לגמרי יכול להקים להקת רוק שקטה ולהצליח לא פחות. היכולת שלו לשלב רגש ולחן מתאים לתוך הרוק הכבד הוא חד פעמי. מדהים לגלות שכל מה שהלהקה עשתה, טוב יותר או פחות, באלבומים הבאים שלה, היה קיים כבר באלבום הראשון.

שם השיר - Bullet With Butterfly Wings מתוך - Mellon Collie and The Infinite Sadness

האמת שיכולתי לעשות לעצמי חיים ממש קלים עם הרשימה הזאת. הייתי לוקח את כל עשרת השירים הראשונים של חלום סיאמי וסוגר את הסיפור. או לחילופין, מכיוון שלא התחייבתי שאני לא אשנה את הרשימה, לקחת עשרה שירים ממאלון קולי ולסיים בזאת. כשיש אלבום שהוא כל כך מוצלח, קשה לבחור מתוכו את השירים המצטיינים. אך למרות זאת בחרתי בשיר הזה מתוך האלבום השלישי, כי הוא פשוט שיר מעולה! וגם בגלל המשפט המוצלח: 

Despite all my rage I am still just a rat in a cage

ועכשיו להבטחה האחרונה שלי, פלייליסט של השירים שברשימה כאן פלוס כמה כאלו שלא נכנסו.

The Smashing Pumpkins - Personal Favorites

תבלו!

לאורכה ולרוחבה

   כלל ידוע הוא שאוספים המאגדים את מיטב שירי אומן או להקה מסויימת, לנצח יעשו עוול לאותו אמן. להקה שהוציאה שמונה או עשרה אלבומים, ברוב המקרים, עשתה איזושהי דרך לאורך תקופת הפעילות שלה. אלבום הוא מכלול, אשר יש צורך במתן תשומת לב אליו מתחילתו עד סופו, בשביל לעמוד על טיבו. ויש לעשות זאת על כל אחד מהאלבומים של הלהקה, בשביל לעמוד על טיבה.

   אבל מה לעשות שזה כמעט בלתי אפשרי!! כלומר, ברור שזה אפשרי, אך זה מציב בפנינו אתגרים משמעותיים כגון זמן, סבלנות, ריכוז... בקיצור, כל מה שאין. עד לפני שנים לא מעטות, את אתגרים אלו ליווה אתגר משמעותי לא פחות - זמינות. 10 שנים אחורה, בשביל להקשיב לכל האלבומים של לד זפלין או הדורס, היית צריך ללכת לקנות אותם, או להתחיל לחפש בין כל החברים למי יש איזה אלבום. אז הפתרון לבעיה הוא לקנות את אלבום האוסף ולקוות שהעורך של אותו אלבום עשה את הטוב ביותר שלו. נכון, זאת בהחלט התחלה טובה והדרך להכיר עשרת את השירים המוכרים והפופולארים ביותר של הלהקה. אולם הבעיה היא, שזה נותן במקרה הטוב 80% מהתמונה המלאה. וה 20% הנותרים... פארטו כבר אמר עליהם הכל.

כל ההקדמה הזאת מביאה אותי לדבר על המהדורה החדשה שיצאה לאלבום המופת של לד זפלין (להקה במערכה הראשונה וזה), שהוא גם אלבומה השישי במספר, יצא בשנת 1975 ועונה לשם Physical Graffiti.

שם האלבום כתוב פה בחלונות. באמת.

   כשהייתי בתיכון רציתי להתחיל לשמוע חומרים של לד זפלין. אך בשל הבעיות שפורטו מעלה, הדרך לעשות זאת הייתה לרכוש לעצמי את האוסף הכפול והחדש (בזמנו) שיצא להם, שהכיל 23 שירים מכל הזמנים. כל הלהיטים הטובים והמוכרים נמצאים כאן, וזאת הייתה אחלה דרך להכיר את הלהקה. יחד עם זאת, הוא גרם לי לפספס ולדלג על האלבום השישי של הלהקה. הסיבה היא ברורה, השירים המפורסים של האלבום הזה נכללים באוסף (Houses Of The Holy, Kashmir), בנוסף אליהם ישנם שניים נוספים (Trampled Under Foot, Ten Years Gone) ומבחינתי, זה היה מספיק. שאר השירים לא היו מוכרים לי ולכן לא הרגשתי צורך להעמיק. כפי שכבר ברור ממה שכתבתי עד כה, מדובר בפספוס גדול. האלבום הזה מכיל בתוכו שירי פנתאון שלא היו מוכרים לי שנים רבות. אך מעבר לכך, וחשוב מכך לטעמי, האלבום הזה מציג את לד זפלין האמיתית, כולל כל ההשפעות שהיו עליהם, כל הסגנונות שהם ניגנו לאורך השנים וכל היכולות המוסקאיליות שהלהקה הכילה.

    כמה גדולים אנחנו? ככה!

   זהו אלבום כפול שיצא כאמור בשנת 1975 והוא כולל 8 שירים שהוקלטו בחודשים שקדמו להוצאת האלבום, יחד עם שבעה נוספים שהוקלטו בשנים מוקדמות יותר, בעבודה על אלבומים קודמים. לאחר סיבוב ההופעות של זפלין ב 1973-74, רוברט פלנט עבר ניתוח בגרון ששינה לו מעט את הקול. אפשר להבחין בקול העמוק יותר למשל בשיר Trampled Under Foot שהוקלט ב 74' לעומת Houses Of The Holy שהוקלט במהלך העבודה על האלבום הקודם ב 72' הנושא את שם השיר. יש משהו קצת יותר מחוספס באלבום הזה, לעומת הקודמים. הריפים פה נכנסים ישר ללב וג'ימי פייג' לא מרחם. בשירים כמו The Rover, Kashmir, The Wanton Song גי'מי פייג' שילב ריפים שנכנסו להיסטורייה של הרוק, לא פחות. קראתי מאמר שטוען שהסיבה שזהו האלבום הטוב ביותר של זפלין, היא פשוט כיוון שכל האלבומים לפניו כללו שבעה או שמונה שירים ואילו זה כולל חמישה עשר ועל כן, הוא פי שתיים יותר טוב. עד כמה שזה פשטני, זה כל כך נכון. הרבה פעמים אלבום כפול הוא אלבום שיש בו יותר שירים בינוניים, אך אין זה המקרה הזה. להוציא שניים/שלושה שירים שאולי פחות טובים מהיתר, יש כאן שרשרת של פנינים.

הנה כמה שירים מהאלבום שאני התמכרתי אליהם

Ten Years Gone

The Rover

The Wanton Song

תבלו!

מה חדש - פברואר 2015

 Zun Zun Egui - Shackles' Gift

זון זון אגי הם להקת רוק בריטית. רק שהם בריטים בערך כמו שמכבי תל אביב היא קבוצת כדורסל ישראלית והם להקת רוק בערך כמו שמוקי שר ראפ. מדובר בסולן שמגיע ממאוריציוס, שפגש בקלידנית יפנית לאחר ששניהם עברו להתגורר בבריטניה וסביבם האם הקימו את הלהקה בבריסטול. בנוגע לז'אנר, קשה מאוד להגדיר אותם. במילה אחת - אדיר. במשפט, בסיס של רוק גיטרות משולב באפרוביט, Fאנק, ג'אז ועוד כל מיני תתי ז'אנר כאלו ואחרים. הדבר הכי חשוב לדעת הוא שזה אלבום מדהים, אלבום החודש שלי בוודאות וכנראה גם אחד מאלבומי השנה.

Two Gallants - We Are Undone

שני חברי ילדות מסן פרנסיסקו שהחלו לנגן יחד בגיל 12 והחלו להקליט מוסיקה יחד בגיל 21. כעת הם מוציאים את אלבומם החמישי והנפלא. פולק רוק משובח, נעים וגם בועט, עם קצב טוב ואנרגיה גבוהה. האוזן שלי נתפסה כבר בתו הראשון בשיר הפתיחה המצוין, ששמו כשם האלבום. ישנם כמה שירים שפחות התחברתי אליהם, אך כמכלול מדובר באלבום יוצא מן הכלל.

שי צברי - שחרית

אם עוד לא שמעתם על שי צברי, אתם הכי לא היפסטרים וזה כל כך סאחי מצידכם. שי צברי עושה את הבלתי יאמן וממציא ז'אנר חדש בעולם המוסיקה: אינדי מזרחי. כן כן, שמעתם נכון. ולמה זה? כי אינדי זו מילה שמוצמדת היום לא רק למוסיקה עצמאית, כפי שהיה נהוג תחילה, אלא בעיקר למוסיקה שבשולי המיינסטרים ושההפקה שלה צנועה ואינטימית במובן האומנתי של המילה. וזה בדיוק מה ששי צברי עשה כאן. האלבום הזה נבנה ובושל לאט לאט, בעזרת חברים כמו ברי סחרוף, איתמר צינגלר, דן תורן ועוד רבים וטובים. התוצאה היא אלבום מקסים של אחד הקולות היותר מרגשים ומרעננים שהיו כאן לאחרונה. בשילוב הטקסטים העמוקים (גם יהודה עמיחי כאן) והלהקה המוכשרת עד קנאה שאסף סביבו (המכונה "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון"), שי צברי מציג אלבום מוסיקה מזרחית שמשנה לחלוטין את המשמעות שהמושג הזה מקבל.

Bob Marley and The Wailers - Easy Skanking In Boston '78
תוציאו מהראש את מה שעובר לכם בו כרגע, כי קראתם את צמד המילים "בוב מארלי". מדובר באלבום הופעה המשלב ביצועים משתי הופעות שהתרחשו בבוסטון ב 1978 (כפי שהשם עשוי לספר) וטרם פורסמו, עד לרגע זה. יש את האמנים האלו, שזה בלתי נתפס איך ייתכן שבהופעה הם עוד יותר טובים מאשר בהקלטות. בוב מארלי, יחד עם להקתו האגדית, הם בדיוק זה. עזבו אתכם מתחושת המיאוס והעאלק שאנטי שעוברת לכם בראש. נכון, איירון לאיון זאיון וגט אפ כבר יצאו מכל החורים. אבל, לא רק שהאלבום מכיל שירים שהם מחוץ ללופ של עשרת השירים הקבועים של מארלי, גם אלו שכן, מבוצעים כאן בכל כך הרבה אנרגיה ותשוקה שבקושי תזהו אותם. הנאה מובטחת.

אלבומים נוספים שבלטו החודש
Bob Dylan - Shadows In The Night: שני בובים בפוסט אחד, כנראה שעשיתי משהו טוב החודש. אלבום קאברים של דילן לשירי פראנק סינטרה.

Father John Misty - I Love You, Honeybear: סינגר סונגרייטר שמכה גלים עם אלבום שאני מוצא אותו חביב אך לא יותר.

קין והבל 90210 - ווידאודרום: להקת הפאנק מאטל הישראלית הבולטת (והבועטת) ביותר היום בישראל עם אלבום מהיר, מורכב ו... כאמור, בועט.

תבלו!