האח הגדול

Oasis היא הלהקה איתה התחלתי לשמוע מוסיקה.
אלבומם השני What's The Story, Morning Glory הוא האלבום הראשון אותו רכשתי.
Liam Gallagher היה האח שהכרתי קודם, כמובן, כיוון שהיה הסולן (עוד לפני שידעתי שאחיו בלהקה).
אחרי הרבה שנים של הקשבה אובססיבית לאלבומי הלהקה, כל אלבום בתורו, התמונה החלה להתבהר והסתבר לי כי למעשה Noel Gallagher, האח הגדול מבין השניים, הוא הלב הפועם של הלהקה.

      בתמונה: נואל גלגר. בריטי חביב שכדאי לבוא איתו במגע רק דרך הרמקולים.

   אפשר כמובן להתווכח על העניין הזה. הרי אף אחד לא מאמין ש Oasis היו מגיעים לאן שהגיעו ללא ההגשה חסרת הפשרות והאישיות המסקרנת של ליאם. בנוסף, שני האחים האלו רבו יותר מכל האחים שרבו אי פעם, מה שבטוח משך אליהם קצת תשומת לב. הם גם דאגו לנהל את הסכסוכים המשפחתיים, לא אחת, בפומבי. יש הרבה דוגמאות לריבים שלהם, חלקן אף משעשעות ביותר. דוגמא אחת בולטת התרחשה ב 96', כשעה לפני ש Oasis עמדו לעלות להופעת אנפלאגד במסגרת סדרת האנפלאגד של MTV.
ליאם, האח הצעיר והסולן, קיבל את הסיבוב על נואל. הוא טען שאחיו הגדול מקבל יותר כסף עבור ההופעה (מאוד ייתכן שהסיבה האמיתית היא כל מיני סוגי כימיקלים, אבל זאת רק השערה). הכעס הוביל אותו להודיע כי הגרון שלו כואב והוא לא יכול להופיע. מה שבטוח הוא שהגרון של ליאם לא כאב כל כך חזק, כיוון שלאורך כל ההופעה, אותה ביצע נואל בתור הסולן, הוא ישב בתא הכבוד, עישן, שתה בירה, ובין השירים גם דאג ליידע את הקהל מה הוא חושב על השירה של אחיו הגדול. אמרתי לכם, האחים האלה זה משהו מיוחד.

     בתמונה: כנראה שתי תמונות של האחים שהודבקו יחד. לתפוס אותם מחייכים סימולטנית זה בלתי אפשרי.

  נשאלת השאלה, מה היה קורה אילו אואזיס הייתה מתקיימת ללא אחד האחים? הפסיקו לגרד בפדחת כיוון שהתשובה כבר ניתנה. אואזיס התפרקו סופית ב 2009, כשנה לאחר הוצאת אלבומם האחרון (שהוא ממש ממש טוב). למען האמת, רק טכנית היא התפרקה. מיד עם ה"פירוק" שלה, ליאם לקח את כל חברי הלהקה (להוציא את האח הגדול) והקים להקה חדשה הנקראת Beady Eyes. למעשה, אואזיס עדיין קיימת, רק ללא נואל. לגבי להקתו החדשה של האח הצעיר - נכון להיום הם הוציאו שני אלבומים, אני אעדכן כשיהיה משהו חשוב.
אם כך, מה לגבי נואל? חלק מהתשובה הזאת כבר ניתנה באותה הופעת האנפלאגד, אז לקח את המושכות לידיו, והפך את הקלאסיקות של אואזיס לפנינים. אואזיס תמיד התקיימה במרחב שבין שירי בריט-פופ מלאים בגיטרות צורמות ומלודיה מדבקת (Live Forever, Roll With It) לבין בלדות אקוסטיות עם גיטרות נעימות ומלודיה מדבקת (Wonderwall, Sunday Morning Call). באותה הופעה, קיבלנו את הלהקה עם השירים היפים ביותר שלה, כולל כאלו שמעולם לא יצאו רישמית באלבום, בהגשתו הנפלאה של נואל. כן, גם את השירים מהאלבום הזה שמעתי באובססיביות.
מה שהופתעתי מאוד לגלות, ממש לאחרונה, הוא את קיומו של אלבום אקוסטי נוסף, בביצועו של נואל, אשר הוקלט ב 2007 במסגרת ארוע צדקה לארגון הדואג לצרכיהם של ילדים במצוקה. שם האלבום: The Dreams we Have As Childrem.

 

 באלבום הזה אפשר כבר ממש לדמיין איך הייתה נשמעת הלהקה אם רק נואל היה נמצא בה. מדובר באלבום מרגש עם הגשה מדוייקת ונעימה מאוד של הבלדות הישנות והטובות של הלהקה. כל הלהיטים הגדולים כאן, לצד אותם שירים מעולים שחלקם פחות מוכרים כיוון שיצאו רק כבי-סייד.
אי אפשר באמת לקבוע איך היתה, אם היתה, נשמעת הלהקה ללא אחד מהאחים. אצלי נואל, שכתב והלחין את מרבית שירי הלהקה, נתפס כאח המוכשר יותר שבלעדיו כמעט בוודאות לא היינו מקבלים את אחת הלהקות הגדולות שיצאו מהאי הבריטי אי פעם. אז אולי לא נדע מה היה קורה אילו נואל היה פועל באופן עצמאי, אבל אנחנו יכולים להאזין לאותם שירים בביצוע של האח הגדול והמוכשר, שהתברר כמבצע לא פחות טוב.

השיר Slide Away יצא באלבום הראשון של הלהקה ב 94'. כאן הוא מבוצע בגרסה אקוסטית, מינוס הגיטרות הרועשות, פלוס כלי מיתר. אם תרצו להזין לאלבום כולו (אתם רוצים תאמינו לי) תוכלו לעשות את זה כאן.

בנתיים, הנה השיר הנהדר אותו נואל מגיש כפי שהוא צריך להיות מוגש.

Noel Gallagher - Slide Away

 



תבלו!

ילדים גדולים

יש הרבה דברים שקרו פעם וכבר לא יקרו יותר לעולם.
הכבש השישה-עשר הוא פרויקט שלצערי, כנראה לא יחזור על עצמו.
תחשבו על זה, סופר-גרופ של מיטב הכשרונות הכי חמים והכי מצליחים של אותה תקופה, מתכנסים בכדי לייצר.... אלבום שירי ילדים.

    התקליט יצא בשנת 78' בעקבות ספר שירי ילדים שכתב יהונתן גפן בעת שהותו בפריז. כשיהונתן שב הביתה (לקח רכבת או אווירון), הוא פנה אל יוני רכטר על מנת שיעזור לו להלחין את הספר לתקליט. אלו היו השנים הראשונות לאחר שכוורת סיימה את תקופת פעילותה הקצרה, ורכטר היה עסוק בעיקר ביצירה עצמאית. באותה שנה, עבד גידי גוב על אלבומו הראשון, אותו הלחין והפיק רכטר, כך שהיה אך טבעי שגם גוב יצטרף לפרויקט.
יהודית רביץ הייתה בשנים הראשונות לקריירה כשהצטרפה לפרויקט ה"כבש". רביץ החלה את דרכה אל לב התודעה שנה קודם לכן, כאשר השתתפה ב"פסטיבל הזמר והפזמון". הייתה זו פלטפורמה נהדרת באותן שנים להיחשף ואכן רביץ ניצלה זאת בתבונה.
גם דיוויד ברוזה היה שם. בשנת 77' צרף יהונתן גפן את ברוזה למופע "שיחות סלון" אותו כתב, לאחר שיצחק קלפטר הבריז. המופע הוליד להיטים כמו "יהיה טוב" ו- "שיר אהבה בדואי", אך הוא גם הוליד שיתוף פעולה ראשון בין ברוזה לגפן, מה שהוביל לצרופו של ברוזה לפרויקט ה"כבש".

   הדבר המדהים ביותר בעיני בפרויקט הוא העובדה שהשירים מצליחים להתחבב על ילדים בני 4 כמו על ילדים בני 40.
יוני רכטר, הידוע לרוב בלחניו המורכבים, הצליח להפוך את שירי האלבום לקלאסיקות שרבים מכירים את מילותיהן בעל פה. לדעתי הסוד טמון בשילוב של טקסטים מבריקים שנכתבו מנקודת מבטו וחשיבתו של הילד ("מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"), היוצרים הזדהות גבוהה אצל הקהל הצעיר, יחד עם לחנים ועיבודים איכותיים ובוגרים במהותם אשר אינם מתיילדים (כפי שהגדיר זאת רכטר עצמו), מה שמייצר חיבור של הקהל הבוגר יותר. את השילוב הזה מגישים לנו זמרים נהדרים, שאז כמו היום, נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי. השילוב של כל המרכיבים האלו יחד, הביא לעולם אלבום שירי ילדים מקסים, שילדים אוהבים לשמוע והורים אוהבים להשמיע.

 

        בתמונה: חברי הכבש השישה עשר, רגע לפני שכל אחד מהם מילא לבדו את קיסרייה (או את מצדה)

   אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. אני אומר, אם לא תתן לאדם אגוזים, איך הוא ידע שהוא בכלל צריך שיניים? נכון, הילדים שמקשיבים לאלבום לא יתרשמו מכך שמדובר בשירים שכתב יהונתן גפן, הלחין יוני רכטר ושר גידי גוב. גם ממש לא מעניין אותם שזה פלא שאנחנו המבוגרים נהנים בדיוק מאותם שירים. אבל ילדים שיגדלו על שירים כאלו, יוכלו בעתיד להבחין מתי עושים מהם צחוק ומתי זה הדבר האמיתי.

למי שיש כמה דקות, יכול להקשיב למחרוזת שירים נהדרת שביצעו חברי הפרויקט בתוכנית ״לילה גוב״ (כדאי להשאר עד הסוף):

הכבש השישה עשר מתוך לילה גוב

מי שקצר בזמן, יכול רק לתת האזנה לשיר המקסים שסוגר את האלבום (מיד אחרי שיהונתן גפן מלמד את הילדים איך נרדמים):

יהודית רביץ ויוני רכטר - לילה טוב

תבלו!

נ.ב - באלבום השתתפו גם שלמה יידוב, יצחק קלפטר (הלחין את "אני אוהב"), שם טוב לוי ועוד כמה שמות מפורסים.

סעודת הקבצנים חלק ב'

בפרק הקודם סיפרתי מדוע Beggars Banquet, אלבומם של ה Rolling Stones שיצא ב 68', נכנס אצלי לרשימת האלבומים הגדולים ביותר. העניין הוא שלא רק אצלי הוא נכנס לרשימה הזו, אלא גם אצל רבים וטובים אחרים.
הסטונס נחשבים לאבות המייסדים של הרוק אשר השפיעו רבות על הכיוון שאליו הלכה המוסיקה דרך ההשפעה הרבה שהייתה להם על כל העוסקים במקצוע. בלא יוצא מן הכלל, גם אלבום זה היווה השראה לאומנים והרכבים לאורך השנים וחלקם עשו לו כבוד בכך שביצעו קאברים לשיריו.

להלן הביצועים הבולטים ביותר לטעמי:

ה Soulsavers הוציאו את אלבומם השני ב 2007 תחת השם It's Not How Far You Fall, It's The Way You Land. האלבום מציג לראשונה את מארק לנגן כסולן ההרכב. האלבום מרגש, מצמרר ומרבית שיריו הם יצירות מדהימות. השיר הנועל את האלבום הוא הקאבר ל No Expactations בו לנגן, האיש והקול, מצליח לקחת שיר מעולה ולהביא אותה בביצוע שמתעלה על המקור. באמת.

 Soulsavers - No Expatations

אפשר למצוא הרבה חוטים מקשרים בין הסטונס ל Guns N' Roses. אחד מהם הוא הקאבר הנפלא שביצעו לשיר האלמותי Sympathy For The Devil, שיצא באלבום האוסף שלהם בשנת 94' . הרבה ביצעו קאבר לשיר זה, אך הביצוע של הרובים הוא המוכר והטוב מבינהם (תחסכו לעצמכם את הביצוע של אוזי אוזבורן, עלי).

Guns N' Roses - Sympathy For The Devil

 גם Soundgarden הפשילו שרוולים וביצעו קאבר לשיר מתוך האלבום הנהדר הזה. הם ביצעו את השיר Stray Cat Blues והוא יצא ב EP בעל השם הכי בלתי אפשרי בהיסטוריה  Satanoscillatemymetallicsonatas משנת 92'.

Soundgarden - Stray Cat Blues

השיר Street Fighting Man הוא כנראה המפורסם ביותר מתוך האלבום והוא זכה להמון גרסאות כיסוי. כיוון שלא הצלחתי להחליט איזו גרסה אני הכי אוהב, אני אקשר לכם את השתיים המועדפות עלי ואתם תחליטו.

הראשונה - גרסה נאמנה למקור בביצוע של Oasis שיצא כבי-סייד ב 98'

Oasis - Street Fighting Man

השנייה - טוב זה שיר מחאה, אז ברור ש Rage Against The machine ביצעו אותו באלבום הקאברים המעולה שהוציאו בשנת 2000.  הם כבר לקחו את זה למקום שלהם...

Rage Against The Machine - Street Fighting Man

יש עוד ביצועים שאהבתם לשירים מהאלבום? שתפו אותנו.

תבלו!

סעודת הקבצנים חלק א'

עוד מעט, על פי מקורות זרים, The Rolling Stones אמורים להגיע לארץ.
חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לשתף אתכם בחיבתי לאחד האלבומים הגדולים שלהם (ובכלל).
אני כמובן מדבר על אלבומם התשיעי Beggars Banquet שיצא ב 1968. במידה והתגוררתם באנגליה בשנים האלו, אז מבחינתכם זה אלבומם השביעי כיוון שהלקה הוציאה אלבומים בנפרד בארה"ב ובאנגליה. בכל מקרה, בהתחשב בעובדה שאלבומם הראשון יצא רק 5 שנים קודם, אפשר להגיד שהם נתנו עבודה.

  הרבה לפני שהפכו לחיות איצטדיונים, הסטונס היו עסוקים בלעשות מוסיקה. האלבום הזה הוא למעשה הראשון מתוך ארבעה אלבומי מופת שהלהקה הוציאה אחד אחרי השני (Beggars Banquet, Let It Bleed, Sticky Fingers, Exile On Main St). אני חושב שזהו רצף האלבומים הטוב בהיסטוריה, אני לא מצליח לחשוב על עוד להקה שהוציאה ב5 שנים, ארבעה אלבומים שכולם נכנסים לכל מצעדי האלבומים הטובים בהיסטוריה. מהו אלבומם הטוב ביותר? זה כבר תלוי במי שמדרג. יחד עם זאת, התשובה שתתקבל תהיה כמעט תמיד אחד מארבעת אלו.
האלבום הזה נכנס גם אצלי לרשימת הגדולים באמת ובכדי להכנס לרשימה זו, ישנו תהליך מסויים שאני עובר ביחס לאלבומים שבה. התהליך הוא בדרך כלל כזה: ישנם שלושה או ארבעה שירים שאני מאוד אוהב באלבום, כשהאלבום מתנגן בפעמים הראשונות אני מחכה שהשירים האלו יגיעו, בשל השמיעה החוזרת של האלבום כולו שירים אחרים פתאום תופסים לי את האוזן, השירים האחרים האלו הופכים להיות האהובים עליי באלבום. כשתהליך כזה קורה אני יודע - האלבום הזה נכנס לרשימה.

                 בתמונה: עטיפת האלבום המקורית אשר נפסלה לשימוש. ב 2002 נסגר המעגל והיא נכללה כעטיפת האלבום בהוצאתו המחודשת.

   אדגים כעת את התרחשות התהליך ביחס לאלבום הנ"ל. שני השירים המפורסמים ביותר באלבום הם Sympathy For The Devil, שהוא באמת אחד השירים הטובים שלהם בכל הזמנים ו- Street Fighting Man המהווה השראה למחאות רחוב מאז ועד היום. בנוסף אליהם, חובבי ה Soulsavers מכירים גם את הקאבר המצויין בביצועו של מארק לנגן (מתוך אלבומם השני) לשיר No Expectations. אלו השירים שכבר הכרתי. אך לאחר מספר האזנות חוזרות, שמתי לב ששירים אחרים גורמים לי לנגנן אותם בלופ. השיר שסוגר את האלבום, Salt Of The Earth הוא שיר סטונס קלאסי לטעמי, המציג את השילוב הכל כך מקסים בין רוק נ' רול לבלוז לקאנטרי פולק (שילוב שנמצא באלבום כולו). קשה גם שלא להתאהב ב Jig Saw Puzzle המעט גרובי וב Dear Doctor וב Stray Cat Blues וב... בקיצור הבנתם את הרעיון.

בשבוע הבא פוסט ההמשך: סעודת הקבצנים חלק ב' - הקאברים הגדולים שנעשו לשירים באלבום.

אז קדימה, אני אניח כאן קישור לשיר Stray Cat Blues ונפגש שבוע הבא...

תבלו!

אלבום נעדר!

  להלן התפתחות הסגנון המוזקלי באלבומים של Porcupine Tree כפי שאני רואה את זה (וזה נתון לדיון):
תחילה, האלבומים נטו מאוד לכיוון הפסיכדליה של שנות ה 70' עם שירים מאוד ארוכים בכל אלבום וסאונד קצת ניסיוני.
לאחר מכן, התמתנו החבר'ה וניסו ללכת על משהו יותר קליט ופחות "תראו איך אני מרכיב שיר של 25 דקות" (גם כתוצאה של לחץ מחברת התקליטים החדשה שלהם).
בשני האלבומים האחרונים, הלכה הלהקה לכיוון מאוד פרוגרסיב רוק שהוא קצת כמו הפסיכדליה רק יותר מודרני (וכשאני אומר מודרני אני מתכוון לרועש).
אבל בין תקופת הרוק הקליט לתקופת הפרוגרסיב (שימו לב לציר הזמן בהמשך העמוד), הוציאה הלהקה שני אלבומים מדהימים אשר משקפים את המעבר שלה בין הסגנונות ומציגים איזון, שמגיע לנקודת השיא שלו עם האלבום In Absentia משנת 2005.

לנוחיותכם, מצורף בזאת ציר זמן לגמרי לא רישמי שהכנתי:

   בדומה לאלבומים פוסט תקופת הפסיכדליה, האלבום אינו כולל רצועות מאוד ארוכות (באופן יחסי) ומשלב גם כמה בלדות טובות. אך בניגוד לתקופה זו, האלבום נשאר נאמן לDNA של הלהקה. הסגנון השולט באלבום הוא רוק פרוגרסיב, עם אלמנטים של פסיכדליה. הסגנון הפופי נעדר מאלבום זה ומפנה דרכו לצלילים מורכבים יותר ולשירים יותר שלמים ומגובשים המעבירים תחושה שהלהקה הגיעה לבשלות.
עם השקתו, הפך האלבום למצליח ביותר של הלהקה, נכון לתקופת הזמן ההיא, ומכר למעלה מ 100,000 עותקים בשנה הראשונה. במידה רבה, האלבום סלל את דרכה של הלהקה אל ליבם של מעריצים רבים נוספים והאלבומים שהגיעו אחריו הפכו ללהיטים כבר בעת הוצאתם. חלק מהאלבומים הקודמים של הלהקה, טרום עידן הפופולריות, ראו אור בשנית כתוצאה מהעניין ההולך וגובר והלהקה התבססה כאחת מלהקות הפורגרסיב רוק המצליחות בעולם.

   השיר שהכי בא לי טוב באלבום הזה הוא, מה לעשות, בלדת הרוק Trains. בשיר מדבר סטיבן ווילסן (הסולן) על כך שבסופו של כל קיץ, הדברים הטובים נלקחים ממנו. כנראה שהכוונה לאהבת קיץ, אולי למשהו יותר עמוק. אתם מוזמנים להביע את חוות דעתכם בנושא, אבל רק אחרי שתקשיבו לשיר הנהדר הזה:

Porcupine Tree - Trains

תבלו!