להלן התפתחות הסגנון המוזקלי באלבומים של Porcupine Tree כפי שאני רואה את זה (וזה נתון לדיון):
תחילה, האלבומים נטו מאוד לכיוון הפסיכדליה של שנות ה 70' עם שירים מאוד ארוכים בכל אלבום וסאונד קצת ניסיוני.
לאחר מכן, התמתנו החבר'ה וניסו ללכת על משהו יותר קליט ופחות "תראו איך אני מרכיב שיר של 25 דקות" (גם כתוצאה של לחץ מחברת התקליטים החדשה שלהם).
בשני האלבומים האחרונים, הלכה הלהקה לכיוון מאוד פרוגרסיב רוק שהוא קצת כמו הפסיכדליה רק יותר מודרני (וכשאני אומר מודרני אני מתכוון לרועש).
אבל בין תקופת הרוק הקליט לתקופת הפרוגרסיב (שימו לב לציר הזמן בהמשך העמוד), הוציאה הלהקה שני אלבומים מדהימים אשר משקפים את המעבר שלה בין הסגנונות ומציגים איזון, שמגיע לנקודת השיא שלו עם האלבום In Absentia משנת 2005.
לנוחיותכם, מצורף בזאת ציר זמן לגמרי לא רישמי שהכנתי:
בדומה לאלבומים פוסט תקופת הפסיכדליה, האלבום אינו כולל רצועות מאוד ארוכות (באופן יחסי) ומשלב גם כמה בלדות טובות. אך בניגוד לתקופה זו, האלבום נשאר נאמן לDNA של הלהקה. הסגנון השולט באלבום הוא רוק פרוגרסיב, עם אלמנטים של פסיכדליה. הסגנון הפופי נעדר מאלבום זה ומפנה דרכו לצלילים מורכבים יותר ולשירים יותר שלמים ומגובשים המעבירים תחושה שהלהקה הגיעה לבשלות.
עם השקתו, הפך האלבום למצליח ביותר של הלהקה, נכון לתקופת הזמן ההיא, ומכר למעלה מ 100,000 עותקים בשנה הראשונה. במידה רבה, האלבום סלל את דרכה של הלהקה אל ליבם של מעריצים רבים נוספים והאלבומים שהגיעו אחריו הפכו ללהיטים כבר בעת הוצאתם. חלק מהאלבומים הקודמים של הלהקה, טרום עידן הפופולריות, ראו אור בשנית כתוצאה מהעניין ההולך וגובר והלהקה התבססה כאחת מלהקות הפורגרסיב רוק המצליחות בעולם.
השיר שהכי בא לי טוב באלבום הזה הוא, מה לעשות, בלדת הרוק Trains. בשיר מדבר סטיבן ווילסן (הסולן) על כך שבסופו של כל קיץ, הדברים הטובים נלקחים ממנו. כנראה שהכוונה לאהבת קיץ, אולי למשהו יותר עמוק. אתם מוזמנים להביע את חוות דעתכם בנושא, אבל רק אחרי שתקשיבו לשיר הנהדר הזה:
תבלו!
תחילה, האלבומים נטו מאוד לכיוון הפסיכדליה של שנות ה 70' עם שירים מאוד ארוכים בכל אלבום וסאונד קצת ניסיוני.
לאחר מכן, התמתנו החבר'ה וניסו ללכת על משהו יותר קליט ופחות "תראו איך אני מרכיב שיר של 25 דקות" (גם כתוצאה של לחץ מחברת התקליטים החדשה שלהם).
בשני האלבומים האחרונים, הלכה הלהקה לכיוון מאוד פרוגרסיב רוק שהוא קצת כמו הפסיכדליה רק יותר מודרני (וכשאני אומר מודרני אני מתכוון לרועש).
אבל בין תקופת הרוק הקליט לתקופת הפרוגרסיב (שימו לב לציר הזמן בהמשך העמוד), הוציאה הלהקה שני אלבומים מדהימים אשר משקפים את המעבר שלה בין הסגנונות ומציגים איזון, שמגיע לנקודת השיא שלו עם האלבום In Absentia משנת 2005.
בדומה לאלבומים פוסט תקופת הפסיכדליה, האלבום אינו כולל רצועות מאוד ארוכות (באופן יחסי) ומשלב גם כמה בלדות טובות. אך בניגוד לתקופה זו, האלבום נשאר נאמן לDNA של הלהקה. הסגנון השולט באלבום הוא רוק פרוגרסיב, עם אלמנטים של פסיכדליה. הסגנון הפופי נעדר מאלבום זה ומפנה דרכו לצלילים מורכבים יותר ולשירים יותר שלמים ומגובשים המעבירים תחושה שהלהקה הגיעה לבשלות.
עם השקתו, הפך האלבום למצליח ביותר של הלהקה, נכון לתקופת הזמן ההיא, ומכר למעלה מ 100,000 עותקים בשנה הראשונה. במידה רבה, האלבום סלל את דרכה של הלהקה אל ליבם של מעריצים רבים נוספים והאלבומים שהגיעו אחריו הפכו ללהיטים כבר בעת הוצאתם. חלק מהאלבומים הקודמים של הלהקה, טרום עידן הפופולריות, ראו אור בשנית כתוצאה מהעניין ההולך וגובר והלהקה התבססה כאחת מלהקות הפורגרסיב רוק המצליחות בעולם.
השיר שהכי בא לי טוב באלבום הזה הוא, מה לעשות, בלדת הרוק Trains. בשיר מדבר סטיבן ווילסן (הסולן) על כך שבסופו של כל קיץ, הדברים הטובים נלקחים ממנו. כנראה שהכוונה לאהבת קיץ, אולי למשהו יותר עמוק. אתם מוזמנים להביע את חוות דעתכם בנושא, אבל רק אחרי שתקשיבו לשיר הנהדר הזה:
תבלו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה