בפוסט הפתיחה של הבלוג כתבתי שאני אוהב מאוד את פרל ג'אם. אז הנה הגיע היום, ואני כותב פוסט על שיר שלהם.
האהבה הגדולה שלי ללהקה התפתחה עם השנים ולמעשה הגיעה קצת מאוחר, איפשהו בשנים שלאחר הצבא. כמובן שאת TEN שמעתי ללא הרף כבר קודם, אבל זאת לא חוכמה. אני יכול אפילו להודות שאת VS. אלבומם השני, לא אהבתי כשהייתי בתיכון ולא ניגנתי אותו יותר מפעמיים (אולי שלוש).
האהבה הגדולה החלה להבנות כשהתחלתי להתעמק בשירים, תחילה באלו שהופיעו ב TEN ובראשם כמובן השיר Black ומילותיו המרגשות והכנות. בשלב מאוחר יותר, נחשפתי לסיפור הקמת הלהקה (טמפל אוף דה דוג וכו', כולם מכירים אין צורך להעמיק), וגם לאלבומים ושירים נוספים וכך נבנתה האהבה הגדולה.
לאחר התעמקות קצרה בחומרים של הלהקה, התברר לי כי מדובר בלהקת הופעות מובהקת שאת עיקר כוחה ועוצמתה היא עשתה, ועושה עדיין, באמצעות סיבובי הופעות מחשמלים וסוחפים, הכל הודות, כמובן, לאחד והיחיד - אדי וודר.
אדי וודר בפסיטל פינקפופ 92'. חדי העין יזהו בקהל את סוכן הביטוח שלו בארוע לב.
בסרט Pearl Jam Twenty שיצא ב 2011 בבימויו של קמרון קראו, מתואר אופיו הביישני של וודר. אחד מחברי הלהקה (אמנט, אם אני זוכר נכון) מתאר איך בהופעות הראשונות שלהם, וודר היה סגור מאוד ושר בקול חלש. רק לאחר כמה חודשים החל אדי להפתח ונראה שמאז זה לא נפסק. בשנים הראשונות שלאחר אלבום הבכורה, הופעותיה של הלהקה היו ידועות בכך שוודר הולך לטפס על משהו, ואז לקפוץ. בדרך כלל הוא טיפס על התאורה שמעל הבמה, לעיתים מצא עניין רב בתקרת האולם (כפי שמתועד בקליפ לשיר Even Flow), תלוי איזה יין הוא שתה. בשנת 1992 פרל ג'אם נתנה את אחת מהופעותיה הזכורות, שגם תועדה בוידאו ופורסמה במלואה בחגיגות ה20 של הלהקה. ההופעה הייתה חלק מפסטיבל פינקפופ בהולנד והיא הייתה לאחת מההופעות הראשונות של הלהקה מחוץ למועדונים של סיאטל והסביבה. אדי וודר היה בטירוף, ממש אפשר לראות שהוא לא יודע מה לעשות עם כל האנרגיות שהוא חווה שם. הוא גם לא היה יכול להאמין לכל אפשרויות הטיפוס שעמדו לפניו. אז לאחר סיבוב קצר על מבנה התאורה של הבמה, אדי עבר למצלמת הרחף. במהלך השיר Porch אדי קרא לצלם שיקרב אליו את המנוף, עלה עליו, חיכה שהצלם יסתובב מעל הקהל, ואז... רק נגיד שלפי איך שזה נראה, יש כמה מעריצים שעדיין מסתובבים עם כאב ראש.
האהבה הגדולה שלי ללהקה התפתחה עם השנים ולמעשה הגיעה קצת מאוחר, איפשהו בשנים שלאחר הצבא. כמובן שאת TEN שמעתי ללא הרף כבר קודם, אבל זאת לא חוכמה. אני יכול אפילו להודות שאת VS. אלבומם השני, לא אהבתי כשהייתי בתיכון ולא ניגנתי אותו יותר מפעמיים (אולי שלוש).
האהבה הגדולה החלה להבנות כשהתחלתי להתעמק בשירים, תחילה באלו שהופיעו ב TEN ובראשם כמובן השיר Black ומילותיו המרגשות והכנות. בשלב מאוחר יותר, נחשפתי לסיפור הקמת הלהקה (טמפל אוף דה דוג וכו', כולם מכירים אין צורך להעמיק), וגם לאלבומים ושירים נוספים וכך נבנתה האהבה הגדולה.
לאחר התעמקות קצרה בחומרים של הלהקה, התברר לי כי מדובר בלהקת הופעות מובהקת שאת עיקר כוחה ועוצמתה היא עשתה, ועושה עדיין, באמצעות סיבובי הופעות מחשמלים וסוחפים, הכל הודות, כמובן, לאחד והיחיד - אדי וודר.
בסרט Pearl Jam Twenty שיצא ב 2011 בבימויו של קמרון קראו, מתואר אופיו הביישני של וודר. אחד מחברי הלהקה (אמנט, אם אני זוכר נכון) מתאר איך בהופעות הראשונות שלהם, וודר היה סגור מאוד ושר בקול חלש. רק לאחר כמה חודשים החל אדי להפתח ונראה שמאז זה לא נפסק. בשנים הראשונות שלאחר אלבום הבכורה, הופעותיה של הלהקה היו ידועות בכך שוודר הולך לטפס על משהו, ואז לקפוץ. בדרך כלל הוא טיפס על התאורה שמעל הבמה, לעיתים מצא עניין רב בתקרת האולם (כפי שמתועד בקליפ לשיר Even Flow), תלוי איזה יין הוא שתה. בשנת 1992 פרל ג'אם נתנה את אחת מהופעותיה הזכורות, שגם תועדה בוידאו ופורסמה במלואה בחגיגות ה20 של הלהקה. ההופעה הייתה חלק מפסטיבל פינקפופ בהולנד והיא הייתה לאחת מההופעות הראשונות של הלהקה מחוץ למועדונים של סיאטל והסביבה. אדי וודר היה בטירוף, ממש אפשר לראות שהוא לא יודע מה לעשות עם כל האנרגיות שהוא חווה שם. הוא גם לא היה יכול להאמין לכל אפשרויות הטיפוס שעמדו לפניו. אז לאחר סיבוב קצר על מבנה התאורה של הבמה, אדי עבר למצלמת הרחף. במהלך השיר Porch אדי קרא לצלם שיקרב אליו את המנוף, עלה עליו, חיכה שהצלם יסתובב מעל הקהל, ואז... רק נגיד שלפי איך שזה נראה, יש כמה מעריצים שעדיין מסתובבים עם כאב ראש.
* הכותרת מנוסחת בסגנון טמקאי
דבר נוסף שמאפיין את הופעתו של וודר, מלבד הקריזמה וההגשה חסרת הפשרות, הוא התקשורת עם הקהל במהלך ההופעה. וודר מרבה לשוחח עם הקהל, לספר איזה סיפור אגבי, לעיתים משהו קצת רכילותי. הרבה פעמים וודר מביע את דעותיו הפוליטיות חברתיות על הבמה. בתקופת בוש השני, וודר הרבה לבקר ולרדת על הנשיא המכהן ועל האופן בו הוא דואג לענייני המדינה. רק לאחרונה וודר התבטא בנוגע למדיניות ישראל בשטחים וזכה לשלל "ברכות" מהיושבים בציון.
בהופעות רבות שהייתי, האמן או הלהקה המופיעה בקושי זרקו איזה מילה או שניים לקהל. וגם כשזה כבר קורה, זה לרוב איזה "שלום/מה פאקינג נשמע/תודה". אם ההופעה בארץ אז גם שם העיר ישולב ואולי איזה "אתם הקהל הכי טוב בעולם". זהו. וגם זה במיעוט, הייתי בשלוש הופעות של מארק לאנגן בארץ וסך המילים שהוא החליף עם הקהל לאורך שלוש ההופעות יחד הוא 0. השיח הזה עם הקהל נותן להופעות של פרל ג'אם ערך מוסף, אשר לי הוא מאוד משמעותי.
בשנת 2007 הוציאה הלקה מארז של שלוש הופעות מלאות, הנפרש על גבי 8 דיסקים. ההופעות כולן הוקלטו ב Gorge Amphitheater שנמצא במדינת וושינגטון, כאשר אחת מהן הוקלטה ב 2005 והשתיים האחרות הוקלטו בהופעות שבוצעו ב 2006 ערב אחר ערב. את המארז הזה קנתה לי אחותי המוצלחת כמתנה, וזה סגר לי באופן סופי את הפינה - אני אוהב את פרל ג'אם. פעמים רבות הקשבתי לכל אחת משלוש ההופעות הללו ובכל פעם וודר נותן את ההרגשה כאילו אני שם וכאילו הוא מדבר איתי ומספר לי סיפור. באחת הפעמים הוא הרגיש צורך להדגיש לקהל כי הסיבה שהוא לובש מכנסיים קצרים זה לא בגלל שהוא מנסה להחזיר את אופנת הגראנג' אלא כי ממש חם לו (זה בהופעה השלישית, אחרי שערב קודם הוא מתלונן על שנורא חם באיצטדיון). בהופעה הראשונה במארז, הוא מספר לקהל ש Tom Petty מופיע למחרת באותו מקום ושהוא ישן במלון ממש לא רחוק. וכך לאורך כל הערב, וודר יחד עם הקהל שרים לפטי שירים שוודר המציא על המקום, בשביל לא לתת לו לישון... בסוף הם כמובן מבצעים את I Won't Beck Down, אותו הם נוהגים לבצע כבר הרבה שנים בהופעות חיות.
עטיפת המארז שיצא ב 2007
תחושת האינטימיות והקרבה לוודר במהלך הופעה היא שעושה את הופעותיהם למרגשות. מה שגרם לי לצחקק ממש הוא מה שקרה עם השיר Off He Goes שמבוצע בתחילת ההופעה הראשונה. השיר לקוח מאלבומם הרביעי No Code שהוא הדוגמא הקלאסית לאלבום שלא הצליח אבל ה"מעריצים האמיתיים" של הלהקה חושבים שהוא הטוב ביותר. אני לא. בכל מקרה, השיר לקוח מאותו אלבום והוא שיר נפלא, רק שהוא קצת ארוך ומעט איטי. פעמים רבות יצא לחשוב איזו סיבה הייתה להם למתוח אותו על 6 דקות שלמות. אז פרל ג'אם מתחילים לבצע את השיר אבל וודר, בטעות שהיא לעולם הקסם שבהופעות חיות, טועה במילים ומחליף את הבית הראשון בבית השני. וודר מבין שהוא טעה אך הלהקה ממשיכה לנגן, וודר מנסה לתקן אך שוב שר את המילים הלא נכונות. בשלב הזה וודר אומר שהוא לא חושב שאלו המילים והלהקה מחליטה לעבור ישר לפזמון. הכל קורה בחן ובהומור. הזרימה של השיר הזה כבר הלכה וודר, לאחר הפזמון, מדלג על הבית האמצעי ועובר ישר לבית האחרון. בסוף השיר כמובן שהקהל מריע בקול רם. זה תמיד נחמד ומשעשע ובסה"כ הם לא דפקו את כל השיר... לאחר שהקהל נרגע אדי מודיע בנונשלנטיות "We always thought this song was a little long anyway". אותי זה מצחיק וזו בדיוק הדוגמא לקסם שבהופעות שלהם.
אף פעם לא הייתי בהופעה של פרל ג'אם. ראיתי וודיואים מלאים של מספר הופעות מכל מיני שנים, שמעתי עשרות הופעות באלבומים, אך אף פעם לא הייתי בעצמי. שלוש פעמים כמעט הייתי (פעם בארגנטינה ופעמיים בארה"ב), בכל פעם עניין קטן מנע ממני ללכת, שזה אפילו יותר מרגיז מלא להיות בכלל. ידוע שוודר מסרב להגיע לכאן, ועכשיו, אחרי שהוא בטעות הביע דעה, עושה רושם שגם אנחנו קצת מסרבים שהוא יבוא. אני לא. הלוואי שיבואו כבר ואוכל להשלים את החלק האחרון בפאזל. רק שלא יהיה לי איזה משהו באותו יום....
וודר טועה, מטעה, מקצר והכל עם חיוך
תבלו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה