סחרחורת

I need to wash myself again to hide all the dirt and pain
'Cause I'd be scared that there's nothing underneath
But who are my real friends?
Have they all got the bends?
Am I really sinking this low?

זהו הבית השני, הלקוח מהשיר השני באלבום השני של Radiohead. אני חושב שהבית הזה מסביר את מהותו של כל האלבום. טום יורק מדבר הרבה באלבום על היותו מלוכלך, פגום, חלש, טועה. בנוסף, עוסק האלבום רבות על מי שהוא מכנה החברים שלו שנעלמו או שכשלו מלהצילו. הרבה פעמים ניתן לפרש חלק מהשירים, כך שאותם אנשים, אליהם הוא פונה בשיר, הם למעשה הוא עצמו. מה שבטוח, יורק מציב מראה (שבורה) מולנו ומול עצמו.

    גם עטיפת האלבום מתיישר עם האווירה הכללית - היא מציגה במטושטש אדם שנראה מיואש, חסר כוחות, זועק לעזרה...

השיר הפותח את האלבום - Planet Telex מדבר על משהו, שאינו מוסבר מה הוא בדיוק (אולי דכאון, אולי החיים עצמם), שאי אפשר לגרום לו להופיע אך גם אי אפשר לגרום לו להיעלם. מה שלא תעשה (תנסה בכוח לייצר אותו או לרסק אותו) - בסוף תמיד הכל יהיה שבור. ואולי חמור מכך, כפי שמציינות השורות האחרונות בשיר, לא רק הכל שבור אלא כל האנשים שבורים גם כן.

גם השיר השלישי באלבום - High & Dry פונה אל מישהו (אולי אל עצמו), מציב מולו את תמונת המציאות כפי שיורק רואה אותה, מנסה לגרום לו להתפכח מאשליית הכוח והפרסום שהוא חי בה. אך כל זאת נובע ממקום אגואיסטי כנראה, יורק מתחנן אל אותו חבר - אל תשאיר אותי להתייבש, אל תנטוש (אתה הורס לעצמך את החיים וזה פוגע בי).

והנושא המרכזי ממשיך הלאה: Fake Plastic Trees (לא, זה לא כיסוי למרגול) - על השקר שאנחנו מספרים לעצמו, לו אנו קוראים החיים. על תרבות הניתוחים הפלסטיים, כסימפטום לשקר העצמי (אחד המשפטים החביבים עלי באלבום: "gravity always wins").  השיר Bones -  על איך שאנחנו קמלים ונסדקים עם השנים, כשבעבר יכולנו לעוף כמו פיטר פן.

   דוגמא אישית: טום יורק מציג איך נראה אדם שבור.

אחת הצביטות הגדולות באלבום מגיעה בשיר השישי, שנקרא (Nice Dream). שם השיר מופיע עם הסוגריים במקור, כיוון שתחילה הלהקה כלל לא רצתה לתת לשיר שם, אך לאחר לחץ מחברת התקליטים, ניתן השם והוספו לו הסוגריים. חרדת הנטישה של יורק מרוחה כאן בכל פינה:

They love me like I was a brother

They protect me, listen to me

They dug me my very own garden

Gave me sunshine, made me happy

Nice dream, nice dream, nice dream

המצב קשה. אפשר ממש לחשוב שלאלבום הזה צריך להאזין עם חבילת קלינקס צמודה. האמת, לא ממש. השירים (ברובם) רוקיסטים מאוד, מלווים במלודיות מעולות ומקצבים בועטים, כך שחווית ההאזנה לחלוטין כובשת את האוזן.
מיד אחרי השיר הזה, מגיע השיר Just שהיה ללהיט גדול מהאלבום, לו כמובן נעשה הווידאו האלמותי והכל כך גאוני. שלא נתבלבל, גם השיר הזה ממשיך את אותה המגמה, אך הוא דוגמא מצוינת לכך שהלחן והעיבוד כובשים את האוזן עוד לפני שהבנו ששוב, עברנו לעסוק בסרחון שנדבק אלינו, וגם אם נחליף את המנעול בדלת שלוש פעמים, הוא ילכוד אותנו בחכתו.

כל שיר באלבום הוא פנינה, זיקה של גאונות בכתיבת שירים והעברת מסרים. My Iron Lung ו Bullet Proof הם בהחלט פיסגת האלבום בהקשר הזה. יהיה קשה בפוסט אחד לדבר על כל השירים, מבלי לעשות להם (או לפחות לחלקם) אוול. כל שיר באלבום יכול להיות נושא נפרד לשיחה.
Black Star, השיר העשירי באלבום, עוסק במשבר בזוגיות (שוב, כמו כל השירים באלבום, הנושא נדון סביב אדם נוסף) ואולי גם על איך אנחנו מסתכלים על עצמנו בתוך מערכת יחסים ואיך אנחנו מנסים תמיד למצוא מי אשם (העיקר לא אנחנו). אגב, זה השיר האהוב עליי באלבום.
השיר Sulk, אחד לפני אחרון, ממשיך את אותה המגמה והוא לוקח אותנו אל השיר האחרון שהוא "ה"להיט מהאלבום - Street Spirit. אם ניגנתם פעם בגיטרה בחייכם, השיר הזה בטוח עבר לכם בין האצבעות מתישהו (וגם לו קליפ נצחי).

   אתנחתא קומית.

יורק אוהב לשלב בשיר הסיום לאלבומים שלו, איזשהו מסר או שורה תחתונה, משהו ללכת איתו הביתה. את In Rainbow, אלבומם השביעי של הלהקה שיצא ב 2007, יורק מסיים עם המסר: לא משנה מה יקרה מעתה והלאה, אני יודע שאני לא צריך לפחד, כי היום היה היום הטוב ביותר בחיי.

את The Bends יורק מסיים אולי עם השיר הקודר ביותר באלבום, אך בסופו המסר, שהוא אולי הפתרון לכל הקשיים והבעיות שהוצגו באלבום: "Immerse your soul with love".


אז הנה שני הקליפים המוצלחים מאוד:
Street Spirit
Just

ולסיום, שיר פחות מפורסם אך מוצלח לא פחות:

Radiohead - Black Star

תבלו!

אין אני - שוטי הנבואה

אלבום הבכורה של שוטי הנבואה, שיצא בשנת 2000, הכה בתדהמה אפילו את חברי הלהקה.
האלבום מכר למעלה מ 40,000 עותקים והעניק ללהקה חשיפה רחבה מאוד ברדיו ובטלוויזה. הוא אפילו העניק לה את תואר להקת השנה.
הלהקה, שעד אז הייתה מוכרת בעיקר לקהל המעריצים ההדוק שלה, אשר ליווה אותה לכל מקום, הייתה כעת ללהקה שכולם אוהבים לשמוע.

השיר "אין אני" הכל כך קליט, היה הסינגל הראשון באלבום וכבש את המצעדים בסערה. הביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות (מאוד) בשיר, "אין אני", מתייחס למשמעותו בבודהיזם.
בבסיס הרעיון, על רגל אחת, עומדת האמונה כי מכלול ההתרחשויות בעולם הזה הוא רצף אחיד של ארועים שכאשר יסתיימו, יתחילו שוב בצורה מעגלית בעולם הבא. כך גם אנחנו, הנפש שלנו קיימת באופן רציף ואילו הגוף שלנו הוא זמני. המושג "אין אני" מתייחס, בין השאר, לחוסר החשיבות של ההתעסקות בסבל והכאב בעולם הזה, שכן אין לו משמעות בתוך הרצף האינסופי של הנפש. היום נהוג להשתמש במושג לתאור מצב בו האדם מוותר על צרכיו הרגשיים והזמניים על מנת לחיות בהרמוניה עם הסביבה. השוטים מספרים כי בעת אי הסכמה, אין מקום להכנס לעימות או מריבה, אלא לוותר על ה"אני" לשם ההרמוניה והאוטופיה.

"כשמישהו יגיד דבר אחר,
אני פשוט אעוף בלי לדבר
ואתפזר בשקט בחלל
ללא ריגשות אשם ובלי אבל"

אין אני, או באנגלית - No Self

אם נשמע לכם קשה ליישם את דרך החיים הזאת, אתם לא לבד. נראה שגם השוטים מבינים את הקושי שבביטול העצמי.
אני מפרש את השיר כהומוריסטי וביקורתי בנוגע לבעיתיות שבתפיסה, שעל פיה אדם יכול לוותר על המקום שלו בעולם.
לראיה, הבית הראשון של השיר:

"כן איזה כיף יהיה בסוף ימי
כשכל החבר'ה ידברו עלי
יגידו שהייתי I&I
בשעות רצון בשעות הפנאי"

                 המשג I&I נמצא בשימוש רחב בתרבות הראס טאפארי ומבטא את האמונה כי האדם והאלוהים אחד.

הכתיבה בשירים של השוטים, גם באלבום הזה וגם בזה שלאחריו, מתאפיינת בטקסטים קלילים, אשר עושים שימוש במילים וביטויים יומיומים ("תגידי לי מה נהיה, יפיפייה"), ולעיתים עוסקים בנושאים רוחניים. גם השיר הזה.
מאופן הניסוח ובחירת המילים בשני הבתים השיר, קל להבחין בציניות ובהומור.
אדם אינו יכול לוותר על קיומו ולהתפזר בשקט בחלל כשמישהו אומר משהו שאינו לרוחו. וזה בטח יהיה ממש כיף למות ולחשוב שהחברים שלך אומרים שהיית כל כך רוחני.

מה אתם אומרים?

שוטי הנבואה - אין אני

חיית המתכת - מאיר אריאל

מאיר אריאל נהג ברבים משיריו לאזכר ולהסתמך על מקורות מהיהדות.
בשיר זה, מאיר אריאל מפרט את השקפתו על טבעה ההרסני של התרבות הקפיטליסטית ושלטון הטכנולוגיה, בהם אנו חיים. את התפיסה הזו הוא מציג בשיר "חיית המתכת" ומקביל אותה לאחד מחזיונות דניאל כפי שמופיעים ב"ספר דניאל".

דניאל היה לפותר חלומות, בעל מעמד רם, בתקופת מלכות בבל. לאחר שהוגלה לבבל ע"י נבוכדנצר השני, הצליח דניאל לפתור חלום שהטריד מאוד את המלך, אשר אף אחד מהחכמים האחרים לא הצליח. בעקבות כך עלה דניאל לגדולה והוכתר כרב החרטומים בחצר המלך.

עטיפת האלבום "רישומי פחם" מ 1995 בו מופיע השיר

אחד מחזיונותיו, אשר הופיע בגרסה אחת בעת תקופת שלטונו של נבוכדנצר מלך בבל, וכן בגרסה נוספת בעת מלכות פרס, מדבר על ארבע חיות אשר עולות מן הים, וכל חיה מתארת אחת מארבעת המלכויות שפגעו בעם ישראל: מצרים, אשור, בבל ורומי. החיה הרביעית, מלכות רומי עפ"י החזון, מתוארת כחיית הברזל, בעלת רגליים וידיים עשויות ברזל וטיט, אשר דורסת והורסת כל מה שנקרה בדרכה, והיא מייצגת את מלכות הברזל.

אריאל מדבר על השתלטות הטכנולוגיה על חיינו, את הרדיפה אחר הכסף ותרבות הצריכה. עפ"י אריאל המרדף הזה מעוור ומסנוור אותנו, מה שהופך אותנו לחברה שעתידה להשמיד את עצמה. בכך, מקביל את התקופה שלנו לתקופת הברזל מחזיונו של דניאל, תקופה שמשחיטה ומשמידה אותנו כחברה.

ואם כבר עסקנו בדניאל וחזיונותיו, שווה להזכיר את הביטוי הנפוץ שנשען על אחד מהם.
לאחר מותו של נבוכדנצר, מעמדו של דניאל פוחת, עד אשר, כך לפי המתואר בספר, מתגלה הכתובת על הקיר. הכתובת הופיעה בעת משתה שערך בלשאצר, מלך בבל לאחר נבוכדנצר. לאחר הופעת הכתובת, בלשאצר קורא לכל החכמים והקוסמים בכדי שיפתרו את דבר הכתובת, אך ללא הועיל. בסופו של דבר קרא לדניאל אשר פענח את כתובת הנבואה, המתארת את מותו של בלשאצר ואת סוף תקופת מלכות בבל ונפילתה בידי הפרסים.
הפענוח של דניאל התברר כנכון ואכן בלשאצר נהרג באותו היום ומלכות בבל נפלה בידי הפרסים.
מכאן מגיע הביטוי באנגלית The Writing On The Wall או בעברית - "הכתבות הייתה על הקיר".

    משתה בלשאצר - ציורו המפורסם של רמבראנדט בו מופיעה היד שכותבת את הכתובת על הקיר.

מאיר אריאל - חיית המתכת

תבלו!

הסכסוך - גרסת קליפורניה

ימים של סכסוך עוברים עלינו וזה דיי מבאס.
בעקבות כך, החלטתי להראות שסכסוכים יכולים להיות גם קצת משעשעים. בייחוד אם הם לא הסכסוכים שלנו. בטח ובטח, אם הם מתרחשים בקליפורניה, בירת הגלים והאישורים הרפואיים. חכו, עוד לא אמרתי שמדובר באנתוני קידיס ומייק פאטון!

מייק פאטון (מימין) ואנתוני קידיס. בצד של מי אתם?

השנה היא 1989 ו Faith No More סיימו להשתעשע עם הסולן שליווה אותם בשני אלבומיהם הראשונים והוציאו את The Real Thing, אלבום הפריצה שלהם יחד עם הסולן החדש - מייק פאטון.
האלבום זכה להצלחה מסחררת כמעט באופן מיידי והלהקה הפכה בין רגע לאחת מהלהקות הפופולריות ביותר. הם החלו להופיע בפסטיבלים בארה״ב ובאירופה והקליפ לשיר Epic התנגן ללא הפסקה.
באותה השנה בדיוק, Red Hot Chili Peppers סיימו להשתעשע עם אלבומי Fאנק רוק חסרי כיוון והיגיון והוציא אלבום מגובש ראשון בשם Mother's Milk. היה זה רגע לפני פריצתם הגדולה מאוד, שתגיע שנתיים לאחר מכן עם Blood Sugar Sex Magic, והפפרס החלו לבסס מעמדם כלהקה מצליחה, בעיקר בארה״ב.
בעוד Faith No More היו במרכז הבמה, הפפרס עוד חיפשו את הפריצה הגדולה.
ואז בוקר אחד התעורר אנתוני קידיס, הדליק טלוויזיה וראה את הקליפ המדובר לשיר Epic, וזה מה שהיה לו להגיד:

 "I watched  “Epic” video, and I see him jumping up and down, rapping, and it looked like I was looking in a mirror".

העיתונות חגגה, אנתוני קידיס יוצא נגד מייק פאטון על כך שהוא לועג לו, על כך שהוא מחקה את סגנון השירה וההגשה שלו. טענו שזה נובע מהחשש כי באירופה, שכבר הספיקה להיחשף לפאטון אך פחות לקידיס, יחשבו חלילה שההפך קרה ושקידיס הוא החיקוי ולא המקור. האישיות הססגונית של השניים לא עזרה להוריד את הלהבות, התבטאויות הדדיות נאמרו עד שהעניין נרגע וירד מהכותרות. אבל אקדח במערכה הראשונה...

 עשר שנים קדימה, השנה היא 1999. Faith No More  הם כבר היסטוריה והפפרס הם היסטריה. מייק פאטון חזר לנגנן עם Mr. Bungle, הלהקה שהקים עוד בימי התיכון ועמד להוציא עימם את אלבומם השלישי (והאחרון) California. במקרה (כפי שהנאיבים ירצו לראות את זה) באותו היום שבו היה אמור לצאת, ובאותה חברת תקליטים, הפפרס עמדו להוציא את Californication, אלבומם המצליח ביותר. טוב, זאת כבר הייתה הכרזת מלחמה. חברת התקליטים הייתה חייבת להתערב וכיוון שהפפרס היו הלהקה המשמעותית יותר, נדחה מועד הוצאת אלבומם של Mr. Bungle. הטענות על כך שפאטון מחקה ולועג לקידיס חזרו להישמע. הסאגה סביב הנושא הזה לא הסתיימה. באותו הקיץ הפפרס היו הלהקה הגדולה בעולם. על כן, כשבאו באולטימטום לכל מארגני הפסטיבלים בהם הופיעו, כי יבטלו את הופעתם בפסטיבל אילו הפסטיבל לא יבטל את ההשתתפותם של Mr. Bungle, זה ברור לכם מה קרה.

התגובה לא אחרה לבוא. אומנם לפאטון לא הייתה את אותה ההשפעה על עולם המוסיקה, כפי שהייתה לקידיס, אך היה לו מיקרופון. ותחפושות. וכך חברי הלהקה, ערב אחד במישיגן בשנת 99׳, עלו לבמה מחופשים לפפרס, כל אחד למקבילו (כולל תחפושת בדמות רוח רפאים, זכר לגיטריסט הלהקה שנפטר ממנת יתר ב88׳). הם ביצעו כמה מהשירים המפורסמים של הפפרס תוך שהם מחקים בצורה גרוטסקית את התנועות והשירה של חבריה. את השירה הם חיקו רק באופן הגשתה, כי את המילים פאטון חירבש לחלוטין. יש את זה אפילו בוידאו (!!):

כפי שאתם וודאי משערים, מכאן והלאה המצב לא הלך והשתפר. ביטולים נוספים הגיעו והסכסוך נמשך עד היום. בשנים האחרונות, כשקידיס ופאטון נשאלים על כך, הם דיי מתחמקים מהנושא. מנסים להשאיר סכסוכים ישנים מאחור, אך סימפטיה כבר יהיה קשה למצוא בין השניים.

סכסוכים הם כנראה חלק בלתי נפרד מחיינו, אך כשהם קורים בקליפורניה הם הרבה יותר נסבלים. לסיום, אניח כאן את השיר הטוב ביותר (לטעמי) מכל אחד מהאלבומים... שיהיה מאוזן.

תבלו!

Mr. Bungle - Retrovertigo

Red Hot Chili Peppers - Parallel Universe

אי אפשר לתת כותרת לניל יאנג

נתחיל בחידה - מה זה גדול, מבוגר ועושה מה שבא לו? תשובה במהופך בסוף הפוסט.

   כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב משהו על ניל יאנג. האמת, הרגשתי שגדול עליי. בכל זאת מדובר על אחד מאושיות התרבות המודרנית. זמר שהיה פה עוד כשמכרו אסיד בסנטרל פארק (בעצם אולי עדיין?), מי שכבר ב 66' הקים להקה בקליפורניה העונה לשם   Buffalo Springfield ומאז שחרר 34 אלבומי אולפן, שבע אלבומי הופעות, ארבעה סאונדטרקס ועוד ועוד ועוד... בקיצור, הרבה מאוד אפשר להגיד עליו, ואת הרוב אני לא יודע. אבל בכל זאת גרד לי קצת לכתוב עליו, גם בגלל ההופעה ההולכת וקרבה וגם לאור האלבום הדי מיוחד שהוציא לפני כחודש.

   זוכרים את ג'ק וויט, ההוא מ The White Stripes? כתבתי עליו לפני כמה חודשים. אני לא מנסה לשנות נושא... מסתבר שלג'ק הייתה אובססייה שנמשכה עשר שנים: בשנות הארבעים היה ניתן למצוא באתרים מרכזיים ברחבי ארצות הברית מתקנים בצורת תאי טלפון שנקראו Voice-O-Graph. אותם תאים היו למעשה אולפני הקלטות ניידים, אשר לאחר שלשול מטבע, יכולת להיכנס פנימה ולהקליט את עצמך ישירות על גבי תקליט. האובססיה של ג'ק הייתה למצוא תא כזה במצב טוב, לשפץ, לתקן, לכוון ולהחזיר לשימוש. ג'ק אכן הצליח לעמוד במשימה שהציב לעצמו ולפני כשנה העמיד תא הקלטות שריר וקיים, אשר הוצב בחברת ההפקה שלו (Third Man Record).

זוכרים את את ניל יאנג? אז ניל הוא לא אדם שיפספס הזדמנות לעשות משהו שאף יחצ"ן מודרני לא היה מאשר לעולם. וזאת כי במשך 50 שנות קריירה, הוא לא באמת התחשב במה שיגידו או ב"דרך המקובלת". אז למה להתחיל עכשיו...

וכך, מצא עצמו אדון יאנג נעול בתוך תא הקלטות קטן ודחוס, עם גיטרה, מפוחית ולפעמים קצת קלידים, מנגן קלאסיקות ישנות אשר מוקלטות ישירות על גבי תקליט ויניל. התא כל כך קטן, שניל היה צריך להשתמש בגיטרה קטנה יחסית, כי גיטרה רגילה לא נכנסת ברוחב....

 האלבום נקרא "A Letter Home" והוא כולל 11 קאברים המתוארים על ידו כ - "...שירים שאני אוהב, שירים ששינו את חיי". אפשר למצוא שם שירים של ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, טים הארדין ועוד. הרצועה הפותחת של האלבום היא מכתב אותו כתב ומקריא ניל יאנג לאימו המנוחה ומכאן לקוח שם האלבום. הסאונד הוא מאוד מחוספס, מלא ברעשי רקע מהסוג שקיים רק בתקליטים ישנים. בכלל, התחושה הכללית היא של האזנה לאלבום שהוקלט בשנות ה40'. מרגיש כאילו לא הושם דגש רב על דיוק בשירה ובנגינה ואפשר לפעמים להיתקל בצליל מפוחית חזק מידי, פספוס של אקורד או סתם שורות שניל יאנג שר פתאום בצורה שאינה מותאמת לעוצמת הצלילים. יחד עם זאת, זה מה שיפה באלבום הזה. הוא לא אלבום שהוקלט לצרכים מסחריים, הוא לא נועד למלא גחמה יצירתית מסויימת והוא לא שם לו למטרה לייצר אמירה או להחקק בדפי ההיסטוריה. הוא פשוט שם. ניסוי קטן, בתא הקלטות קטן עם אמירה אישית גדולה של השניים.

לפני כמה חודשים הצליח יאנג לגייס מעל ל 6M$, במסגרת פרויקט מימון המונים, למטרת ייצור ושיווק של נגן מוסיקה אשר יוכל להתמודד עם קבצי מוסיקה באיכות גבוהה במקום קבצי ה MP3 הידועים לשמצה בשל איכותם. ניל יאנג כבר הרבה שנים ידוע בתור אודיופיל מושבע והסטנדרט שהתקבע לקבצי המוסיקה (הודות לנגנים הנפוצים בשוק כגון האיי-פוד בזמנו) הוציא אותו מדעתו. אז מה הוא עשה שניה אחרי שהסעיר את הרשת וגייס למעלה מ 6M$ דולר עבור מוצר שמהותו היא איכות הסאונד? ניחשתם נכון....

הגיע הזמן להאזין, אז הנה קישור לשיר Crazy, נכתב במקור ע"י ווילי נלסון כאן בביצוע בתוך התא (!!) בתוכנית של ג'ימי פאלון.

כאן תוכלו להקשיב לאלבום כולו.


תבלו!

האח הגדול

Oasis היא הלהקה איתה התחלתי לשמוע מוסיקה.
אלבומם השני What's The Story, Morning Glory הוא האלבום הראשון אותו רכשתי.
Liam Gallagher היה האח שהכרתי קודם, כמובן, כיוון שהיה הסולן (עוד לפני שידעתי שאחיו בלהקה).
אחרי הרבה שנים של הקשבה אובססיבית לאלבומי הלהקה, כל אלבום בתורו, התמונה החלה להתבהר והסתבר לי כי למעשה Noel Gallagher, האח הגדול מבין השניים, הוא הלב הפועם של הלהקה.

      בתמונה: נואל גלגר. בריטי חביב שכדאי לבוא איתו במגע רק דרך הרמקולים.

   אפשר כמובן להתווכח על העניין הזה. הרי אף אחד לא מאמין ש Oasis היו מגיעים לאן שהגיעו ללא ההגשה חסרת הפשרות והאישיות המסקרנת של ליאם. בנוסף, שני האחים האלו רבו יותר מכל האחים שרבו אי פעם, מה שבטוח משך אליהם קצת תשומת לב. הם גם דאגו לנהל את הסכסוכים המשפחתיים, לא אחת, בפומבי. יש הרבה דוגמאות לריבים שלהם, חלקן אף משעשעות ביותר. דוגמא אחת בולטת התרחשה ב 96', כשעה לפני ש Oasis עמדו לעלות להופעת אנפלאגד במסגרת סדרת האנפלאגד של MTV.
ליאם, האח הצעיר והסולן, קיבל את הסיבוב על נואל. הוא טען שאחיו הגדול מקבל יותר כסף עבור ההופעה (מאוד ייתכן שהסיבה האמיתית היא כל מיני סוגי כימיקלים, אבל זאת רק השערה). הכעס הוביל אותו להודיע כי הגרון שלו כואב והוא לא יכול להופיע. מה שבטוח הוא שהגרון של ליאם לא כאב כל כך חזק, כיוון שלאורך כל ההופעה, אותה ביצע נואל בתור הסולן, הוא ישב בתא הכבוד, עישן, שתה בירה, ובין השירים גם דאג ליידע את הקהל מה הוא חושב על השירה של אחיו הגדול. אמרתי לכם, האחים האלה זה משהו מיוחד.

     בתמונה: כנראה שתי תמונות של האחים שהודבקו יחד. לתפוס אותם מחייכים סימולטנית זה בלתי אפשרי.

  נשאלת השאלה, מה היה קורה אילו אואזיס הייתה מתקיימת ללא אחד האחים? הפסיקו לגרד בפדחת כיוון שהתשובה כבר ניתנה. אואזיס התפרקו סופית ב 2009, כשנה לאחר הוצאת אלבומם האחרון (שהוא ממש ממש טוב). למען האמת, רק טכנית היא התפרקה. מיד עם ה"פירוק" שלה, ליאם לקח את כל חברי הלהקה (להוציא את האח הגדול) והקים להקה חדשה הנקראת Beady Eyes. למעשה, אואזיס עדיין קיימת, רק ללא נואל. לגבי להקתו החדשה של האח הצעיר - נכון להיום הם הוציאו שני אלבומים, אני אעדכן כשיהיה משהו חשוב.
אם כך, מה לגבי נואל? חלק מהתשובה הזאת כבר ניתנה באותה הופעת האנפלאגד, אז לקח את המושכות לידיו, והפך את הקלאסיקות של אואזיס לפנינים. אואזיס תמיד התקיימה במרחב שבין שירי בריט-פופ מלאים בגיטרות צורמות ומלודיה מדבקת (Live Forever, Roll With It) לבין בלדות אקוסטיות עם גיטרות נעימות ומלודיה מדבקת (Wonderwall, Sunday Morning Call). באותה הופעה, קיבלנו את הלהקה עם השירים היפים ביותר שלה, כולל כאלו שמעולם לא יצאו רישמית באלבום, בהגשתו הנפלאה של נואל. כן, גם את השירים מהאלבום הזה שמעתי באובססיביות.
מה שהופתעתי מאוד לגלות, ממש לאחרונה, הוא את קיומו של אלבום אקוסטי נוסף, בביצועו של נואל, אשר הוקלט ב 2007 במסגרת ארוע צדקה לארגון הדואג לצרכיהם של ילדים במצוקה. שם האלבום: The Dreams we Have As Childrem.

 

 באלבום הזה אפשר כבר ממש לדמיין איך הייתה נשמעת הלהקה אם רק נואל היה נמצא בה. מדובר באלבום מרגש עם הגשה מדוייקת ונעימה מאוד של הבלדות הישנות והטובות של הלהקה. כל הלהיטים הגדולים כאן, לצד אותם שירים מעולים שחלקם פחות מוכרים כיוון שיצאו רק כבי-סייד.
אי אפשר באמת לקבוע איך היתה, אם היתה, נשמעת הלהקה ללא אחד מהאחים. אצלי נואל, שכתב והלחין את מרבית שירי הלהקה, נתפס כאח המוכשר יותר שבלעדיו כמעט בוודאות לא היינו מקבלים את אחת הלהקות הגדולות שיצאו מהאי הבריטי אי פעם. אז אולי לא נדע מה היה קורה אילו נואל היה פועל באופן עצמאי, אבל אנחנו יכולים להאזין לאותם שירים בביצוע של האח הגדול והמוכשר, שהתברר כמבצע לא פחות טוב.

השיר Slide Away יצא באלבום הראשון של הלהקה ב 94'. כאן הוא מבוצע בגרסה אקוסטית, מינוס הגיטרות הרועשות, פלוס כלי מיתר. אם תרצו להזין לאלבום כולו (אתם רוצים תאמינו לי) תוכלו לעשות את זה כאן.

בנתיים, הנה השיר הנהדר אותו נואל מגיש כפי שהוא צריך להיות מוגש.

Noel Gallagher - Slide Away

 



תבלו!

ילדים גדולים

יש הרבה דברים שקרו פעם וכבר לא יקרו יותר לעולם.
הכבש השישה-עשר הוא פרויקט שלצערי, כנראה לא יחזור על עצמו.
תחשבו על זה, סופר-גרופ של מיטב הכשרונות הכי חמים והכי מצליחים של אותה תקופה, מתכנסים בכדי לייצר.... אלבום שירי ילדים.

    התקליט יצא בשנת 78' בעקבות ספר שירי ילדים שכתב יהונתן גפן בעת שהותו בפריז. כשיהונתן שב הביתה (לקח רכבת או אווירון), הוא פנה אל יוני רכטר על מנת שיעזור לו להלחין את הספר לתקליט. אלו היו השנים הראשונות לאחר שכוורת סיימה את תקופת פעילותה הקצרה, ורכטר היה עסוק בעיקר ביצירה עצמאית. באותה שנה, עבד גידי גוב על אלבומו הראשון, אותו הלחין והפיק רכטר, כך שהיה אך טבעי שגם גוב יצטרף לפרויקט.
יהודית רביץ הייתה בשנים הראשונות לקריירה כשהצטרפה לפרויקט ה"כבש". רביץ החלה את דרכה אל לב התודעה שנה קודם לכן, כאשר השתתפה ב"פסטיבל הזמר והפזמון". הייתה זו פלטפורמה נהדרת באותן שנים להיחשף ואכן רביץ ניצלה זאת בתבונה.
גם דיוויד ברוזה היה שם. בשנת 77' צרף יהונתן גפן את ברוזה למופע "שיחות סלון" אותו כתב, לאחר שיצחק קלפטר הבריז. המופע הוליד להיטים כמו "יהיה טוב" ו- "שיר אהבה בדואי", אך הוא גם הוליד שיתוף פעולה ראשון בין ברוזה לגפן, מה שהוביל לצרופו של ברוזה לפרויקט ה"כבש".

   הדבר המדהים ביותר בעיני בפרויקט הוא העובדה שהשירים מצליחים להתחבב על ילדים בני 4 כמו על ילדים בני 40.
יוני רכטר, הידוע לרוב בלחניו המורכבים, הצליח להפוך את שירי האלבום לקלאסיקות שרבים מכירים את מילותיהן בעל פה. לדעתי הסוד טמון בשילוב של טקסטים מבריקים שנכתבו מנקודת מבטו וחשיבתו של הילד ("מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"), היוצרים הזדהות גבוהה אצל הקהל הצעיר, יחד עם לחנים ועיבודים איכותיים ובוגרים במהותם אשר אינם מתיילדים (כפי שהגדיר זאת רכטר עצמו), מה שמייצר חיבור של הקהל הבוגר יותר. את השילוב הזה מגישים לנו זמרים נהדרים, שאז כמו היום, נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי. השילוב של כל המרכיבים האלו יחד, הביא לעולם אלבום שירי ילדים מקסים, שילדים אוהבים לשמוע והורים אוהבים להשמיע.

 

        בתמונה: חברי הכבש השישה עשר, רגע לפני שכל אחד מהם מילא לבדו את קיסרייה (או את מצדה)

   אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. אני אומר, אם לא תתן לאדם אגוזים, איך הוא ידע שהוא בכלל צריך שיניים? נכון, הילדים שמקשיבים לאלבום לא יתרשמו מכך שמדובר בשירים שכתב יהונתן גפן, הלחין יוני רכטר ושר גידי גוב. גם ממש לא מעניין אותם שזה פלא שאנחנו המבוגרים נהנים בדיוק מאותם שירים. אבל ילדים שיגדלו על שירים כאלו, יוכלו בעתיד להבחין מתי עושים מהם צחוק ומתי זה הדבר האמיתי.

למי שיש כמה דקות, יכול להקשיב למחרוזת שירים נהדרת שביצעו חברי הפרויקט בתוכנית ״לילה גוב״ (כדאי להשאר עד הסוף):

הכבש השישה עשר מתוך לילה גוב

מי שקצר בזמן, יכול רק לתת האזנה לשיר המקסים שסוגר את האלבום (מיד אחרי שיהונתן גפן מלמד את הילדים איך נרדמים):

יהודית רביץ ויוני רכטר - לילה טוב

תבלו!

נ.ב - באלבום השתתפו גם שלמה יידוב, יצחק קלפטר (הלחין את "אני אוהב"), שם טוב לוי ועוד כמה שמות מפורסים.

סעודת הקבצנים חלק ב'

בפרק הקודם סיפרתי מדוע Beggars Banquet, אלבומם של ה Rolling Stones שיצא ב 68', נכנס אצלי לרשימת האלבומים הגדולים ביותר. העניין הוא שלא רק אצלי הוא נכנס לרשימה הזו, אלא גם אצל רבים וטובים אחרים.
הסטונס נחשבים לאבות המייסדים של הרוק אשר השפיעו רבות על הכיוון שאליו הלכה המוסיקה דרך ההשפעה הרבה שהייתה להם על כל העוסקים במקצוע. בלא יוצא מן הכלל, גם אלבום זה היווה השראה לאומנים והרכבים לאורך השנים וחלקם עשו לו כבוד בכך שביצעו קאברים לשיריו.

להלן הביצועים הבולטים ביותר לטעמי:

ה Soulsavers הוציאו את אלבומם השני ב 2007 תחת השם It's Not How Far You Fall, It's The Way You Land. האלבום מציג לראשונה את מארק לנגן כסולן ההרכב. האלבום מרגש, מצמרר ומרבית שיריו הם יצירות מדהימות. השיר הנועל את האלבום הוא הקאבר ל No Expactations בו לנגן, האיש והקול, מצליח לקחת שיר מעולה ולהביא אותה בביצוע שמתעלה על המקור. באמת.

 Soulsavers - No Expatations

אפשר למצוא הרבה חוטים מקשרים בין הסטונס ל Guns N' Roses. אחד מהם הוא הקאבר הנפלא שביצעו לשיר האלמותי Sympathy For The Devil, שיצא באלבום האוסף שלהם בשנת 94' . הרבה ביצעו קאבר לשיר זה, אך הביצוע של הרובים הוא המוכר והטוב מבינהם (תחסכו לעצמכם את הביצוע של אוזי אוזבורן, עלי).

Guns N' Roses - Sympathy For The Devil

 גם Soundgarden הפשילו שרוולים וביצעו קאבר לשיר מתוך האלבום הנהדר הזה. הם ביצעו את השיר Stray Cat Blues והוא יצא ב EP בעל השם הכי בלתי אפשרי בהיסטוריה  Satanoscillatemymetallicsonatas משנת 92'.

Soundgarden - Stray Cat Blues

השיר Street Fighting Man הוא כנראה המפורסם ביותר מתוך האלבום והוא זכה להמון גרסאות כיסוי. כיוון שלא הצלחתי להחליט איזו גרסה אני הכי אוהב, אני אקשר לכם את השתיים המועדפות עלי ואתם תחליטו.

הראשונה - גרסה נאמנה למקור בביצוע של Oasis שיצא כבי-סייד ב 98'

Oasis - Street Fighting Man

השנייה - טוב זה שיר מחאה, אז ברור ש Rage Against The machine ביצעו אותו באלבום הקאברים המעולה שהוציאו בשנת 2000.  הם כבר לקחו את זה למקום שלהם...

Rage Against The Machine - Street Fighting Man

יש עוד ביצועים שאהבתם לשירים מהאלבום? שתפו אותנו.

תבלו!

סעודת הקבצנים חלק א'

עוד מעט, על פי מקורות זרים, The Rolling Stones אמורים להגיע לארץ.
חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לשתף אתכם בחיבתי לאחד האלבומים הגדולים שלהם (ובכלל).
אני כמובן מדבר על אלבומם התשיעי Beggars Banquet שיצא ב 1968. במידה והתגוררתם באנגליה בשנים האלו, אז מבחינתכם זה אלבומם השביעי כיוון שהלקה הוציאה אלבומים בנפרד בארה"ב ובאנגליה. בכל מקרה, בהתחשב בעובדה שאלבומם הראשון יצא רק 5 שנים קודם, אפשר להגיד שהם נתנו עבודה.

  הרבה לפני שהפכו לחיות איצטדיונים, הסטונס היו עסוקים בלעשות מוסיקה. האלבום הזה הוא למעשה הראשון מתוך ארבעה אלבומי מופת שהלהקה הוציאה אחד אחרי השני (Beggars Banquet, Let It Bleed, Sticky Fingers, Exile On Main St). אני חושב שזהו רצף האלבומים הטוב בהיסטוריה, אני לא מצליח לחשוב על עוד להקה שהוציאה ב5 שנים, ארבעה אלבומים שכולם נכנסים לכל מצעדי האלבומים הטובים בהיסטוריה. מהו אלבומם הטוב ביותר? זה כבר תלוי במי שמדרג. יחד עם זאת, התשובה שתתקבל תהיה כמעט תמיד אחד מארבעת אלו.
האלבום הזה נכנס גם אצלי לרשימת הגדולים באמת ובכדי להכנס לרשימה זו, ישנו תהליך מסויים שאני עובר ביחס לאלבומים שבה. התהליך הוא בדרך כלל כזה: ישנם שלושה או ארבעה שירים שאני מאוד אוהב באלבום, כשהאלבום מתנגן בפעמים הראשונות אני מחכה שהשירים האלו יגיעו, בשל השמיעה החוזרת של האלבום כולו שירים אחרים פתאום תופסים לי את האוזן, השירים האחרים האלו הופכים להיות האהובים עליי באלבום. כשתהליך כזה קורה אני יודע - האלבום הזה נכנס לרשימה.

                 בתמונה: עטיפת האלבום המקורית אשר נפסלה לשימוש. ב 2002 נסגר המעגל והיא נכללה כעטיפת האלבום בהוצאתו המחודשת.

   אדגים כעת את התרחשות התהליך ביחס לאלבום הנ"ל. שני השירים המפורסמים ביותר באלבום הם Sympathy For The Devil, שהוא באמת אחד השירים הטובים שלהם בכל הזמנים ו- Street Fighting Man המהווה השראה למחאות רחוב מאז ועד היום. בנוסף אליהם, חובבי ה Soulsavers מכירים גם את הקאבר המצויין בביצועו של מארק לנגן (מתוך אלבומם השני) לשיר No Expectations. אלו השירים שכבר הכרתי. אך לאחר מספר האזנות חוזרות, שמתי לב ששירים אחרים גורמים לי לנגנן אותם בלופ. השיר שסוגר את האלבום, Salt Of The Earth הוא שיר סטונס קלאסי לטעמי, המציג את השילוב הכל כך מקסים בין רוק נ' רול לבלוז לקאנטרי פולק (שילוב שנמצא באלבום כולו). קשה גם שלא להתאהב ב Jig Saw Puzzle המעט גרובי וב Dear Doctor וב Stray Cat Blues וב... בקיצור הבנתם את הרעיון.

בשבוע הבא פוסט ההמשך: סעודת הקבצנים חלק ב' - הקאברים הגדולים שנעשו לשירים באלבום.

אז קדימה, אני אניח כאן קישור לשיר Stray Cat Blues ונפגש שבוע הבא...

תבלו!

אלבום נעדר!

  להלן התפתחות הסגנון המוזקלי באלבומים של Porcupine Tree כפי שאני רואה את זה (וזה נתון לדיון):
תחילה, האלבומים נטו מאוד לכיוון הפסיכדליה של שנות ה 70' עם שירים מאוד ארוכים בכל אלבום וסאונד קצת ניסיוני.
לאחר מכן, התמתנו החבר'ה וניסו ללכת על משהו יותר קליט ופחות "תראו איך אני מרכיב שיר של 25 דקות" (גם כתוצאה של לחץ מחברת התקליטים החדשה שלהם).
בשני האלבומים האחרונים, הלכה הלהקה לכיוון מאוד פרוגרסיב רוק שהוא קצת כמו הפסיכדליה רק יותר מודרני (וכשאני אומר מודרני אני מתכוון לרועש).
אבל בין תקופת הרוק הקליט לתקופת הפרוגרסיב (שימו לב לציר הזמן בהמשך העמוד), הוציאה הלהקה שני אלבומים מדהימים אשר משקפים את המעבר שלה בין הסגנונות ומציגים איזון, שמגיע לנקודת השיא שלו עם האלבום In Absentia משנת 2005.

לנוחיותכם, מצורף בזאת ציר זמן לגמרי לא רישמי שהכנתי:

   בדומה לאלבומים פוסט תקופת הפסיכדליה, האלבום אינו כולל רצועות מאוד ארוכות (באופן יחסי) ומשלב גם כמה בלדות טובות. אך בניגוד לתקופה זו, האלבום נשאר נאמן לDNA של הלהקה. הסגנון השולט באלבום הוא רוק פרוגרסיב, עם אלמנטים של פסיכדליה. הסגנון הפופי נעדר מאלבום זה ומפנה דרכו לצלילים מורכבים יותר ולשירים יותר שלמים ומגובשים המעבירים תחושה שהלהקה הגיעה לבשלות.
עם השקתו, הפך האלבום למצליח ביותר של הלהקה, נכון לתקופת הזמן ההיא, ומכר למעלה מ 100,000 עותקים בשנה הראשונה. במידה רבה, האלבום סלל את דרכה של הלהקה אל ליבם של מעריצים רבים נוספים והאלבומים שהגיעו אחריו הפכו ללהיטים כבר בעת הוצאתם. חלק מהאלבומים הקודמים של הלהקה, טרום עידן הפופולריות, ראו אור בשנית כתוצאה מהעניין ההולך וגובר והלהקה התבססה כאחת מלהקות הפורגרסיב רוק המצליחות בעולם.

   השיר שהכי בא לי טוב באלבום הזה הוא, מה לעשות, בלדת הרוק Trains. בשיר מדבר סטיבן ווילסן (הסולן) על כך שבסופו של כל קיץ, הדברים הטובים נלקחים ממנו. כנראה שהכוונה לאהבת קיץ, אולי למשהו יותר עמוק. אתם מוזמנים להביע את חוות דעתכם בנושא, אבל רק אחרי שתקשיבו לשיר הנהדר הזה:

Porcupine Tree - Trains

תבלו!

כישרון חשוף

   בשנת 96' הוציאה להקת Alice In Chains אלבום אנפלאגד. זאת היתה הזדמנות נדירה עבורנו להחשף לכשרון העצום שהיה בלהקה הזו, ללא מסיכות, ללא דיסטורשנים וללא כל הסחה אחרת. פשוט להקשיב ולראות באופן נקי ממה הלהקה הזו עשויה.

   בעיצומה של תקופת השגשוג של סצינת הגראנג' בסיאטל, בשנת 87', חברו יחדיו ליין סטאלי וג'רי קנטרל והרכיבו סביבם את להקת אליס אין צ'יינס. הלהקה החלה להופיע במועודנים קטנים, זכתה להצלחה וצברה קהל מעריצים שעקב אחריה לכל ההופעות. הסגנון שלהם היה קצת אחר מלהקות הגראנג' של אותה תקופה. הסאונד של הלהקה התאפיין בגוון יותר קשוח ממרבית ההרכבים שצמחו בסיאטל, אך יחד עם זאת, שילבה אלמנטים אקוסטים כמעט בכל האלבומים (להוציא אולי את הראשון). למרות הייחוד שלהם בסגנון השירים, הדבר המזוהה ביותר עם הלהקה, מעל לכל ספק, הוא הקול הכובש של ליין סטאלי. אל הקול הגדול הזה, חבר בשירים רבים ג'רי קנטרל ליצירת הרמוניית קולות מהפנטת (בחלקם הוא אף שימש כסולן ראשי).

   עד שנת 96', הספיקה הלהקה להוציא שלושה אלבומי אולפן מלאים ושלושה אלבומי EP. הופעת האנפלאגד הייתה הופעתו הראשונה של ליין סטאלי על במה מזה כשנתיים וחצי. סטאלי, ששקע לדיכאון עמוק ולצריכת סמים עמוקה עוד יותר, נעלם מעין הציבור לתקופה ארוכה. ייתכן שהיעדרות זו, היא שיצרה את האווירה המיוחדת באלבום האנפלאגד. העיבודים האקוסטים לשירים הכבדים והרועשים של הלהקה השאירו לנו המאזינים רק את תמצית הלהקה, בלי מניפולציות. הרמוניית הקולות של סטאלי וקנטרל נמצאת בשיאה ושירים רבים נשמעים פתאום כאילו בכלל כך הלהקה התכוונה להקליט אותם. הדבר שהכי תפס אותי באלבום הזה, הוא האופן שבו העוצמה שקיימת בשירים המקוריים נשמרת גם בגירסתם האקוסטית. לעיתים, גרסאות אקוסטיות לשירי רוק מוציאות מהשירים את העוקץ, אך לא כך הדבר באלבום הזה. העוקץ נשאר ואף התחדד עוד יותר.

   גם אחרי ההופעה הזו, סטאלי לא הרבה לשוב לבמה ולמעשה, עד למותו ב 2002, הופיע פעמים בודדות בלבד. במשך חצי מההופעה סטאלי מרכיב משקפי שמש כהים במיוחד, כאלו שאפשר רק להניח שמאחוריהן יש זוג עיניים. כשהוא בלי המשקפיים, עניו עצומות והוא בקושי מתבונן על המתרחש (בשיר Sludge factory הוא מתבלבל לחלוטין במילים והם נאלצים להתחילו מחדש). לצערנו, כבר לא נזכה לראות את סטאלי מופיע. לשמחתינו, לפני שהוא נפרד, הוא השאיר לנו את האלבום המיוחד הזה.

השיר No Excuses מתוך האלבום המדובר, אשר יצא ב EP השני של הלהקה שראה אור ב 92', מציג נפלא את שילוב הקולות של השניים. הנה הוא כאן:

Alice In Chains - No Excuses 

להזיז קירות

אני זוכר את זה ממש טוב.

הייתי בן 14, פחות או יותר, והתחלתי לשמוע מוסיקה באופן אקטיבי. התעניינתי בשירים שתפסו לי את האוזן וחיפשתי כל שבב מידע אפשרי על הלהקות שמשכו את תשומת ליבי. אפילו הלכתי לראשונה לטאוור רקורדס בקניון הזהב וקניתי שני דיסקים.

MTV היה בשיא גדולתו בשנת 97'. באותה התקופה, להבדיל מאיך שזה היום, התוכניות והסדרות היו בשוליים ואת עיקר לוח השידורים תפסו השירים (כמתבקש מערוץ שנקרא Music Television). בימי שישי, אם לא היינו יוצאים לקניון (הזהב), הייתי מחכה בסבלנות לתוכנית הרוק שהתחילה בחצות וממש משתדל להשאר ער עד לסופה. אני אפילו זוכר את הבאז שהיה בארץ כשעדן הראל החלה להגיש את התוכנית המרכזית בערוץ. אין ספק, MTV הכתיב את סדר היום במוזיקה הפופולארית.
 

 

 

ואז יום אחד זה קרה... בעודי צופה לתומי בערוץ, עלה הקליפ של Jamiroquai לשיר Virtual Insanity. וואו, לא הבנתי איך עשו את הדבר ההיסטרי הזה. הספה שבחדר זזה לכל הכיוונים והבחור ששר (AKA Jay Kay) מתחמק ממנה באלגנטיות פעם אחר פעם. כאילו הוא משייט בחלל החדר. חוקי הפיזיקה לא קשורים אליו בכלל. ראיתי את הקליפ עשרות פעמים (ככה זה היה - קליפ מצליח היה מנוגן 5 פעמים בשעה) ולא הצלחתי לפצח את הקסם של הדבר הזה. הייתי מרותק, איך זה עובד!?

אחרי כמה שנים נדמה לי שראיתי איזו תוכנית שהסבירה שבעצם הכל זז חוץ ממנו, שבשבילי זה היה קצת כמו לגלות שהגלובוס הוא סטאטי והגלקסיה מסתובבת (או משהו כזה).

 

 

באותה תקופה, כל שיר או הרכב שלא ניגנו רוק נתפסו בעיניי כדבר איום ונורא. פגיעה במולדת. שחס וחלילה לא ינגנו לידי פופ או (השם ישמור) מזרחית. לכן כשהלכתי לחנות להקשיב ל- Travelling Without Moving , האלבום מתוכו לקוח השיר, לא נתפסתי למוזיקה והוא נשאר בחנות. רק לפני כמה שנים נתתי לו הזדמנות נוספת והיום האלבום מתנגן אצלי באופן דיי קבוע. זהו אלבום פ'אנק/פופ/רגאיי/דיסקו/ (תזרקו מה שבא לכם) שזורם לי נהדר גם כמוסיקת רקע, כמוסיקה לעמידה בפקקים או בכל פעם כשבא לי לשמוע מוסיקה שעושה לי טוב. האלבום גם כולל את הלהיטים הנהדרים Allright ו Cosmic Girl אך חייבים להודות, הקליפ הזה, בשילוב עם השיר המצויין, מתעלה על כולם.

הנה הקליפ החד פעמי, בטוח שזה יזרוק אתכם אחורה כמה שנים:

תבלו!

איבּנים מתגלגלים

   אומרים שיש בשנים האחרונות טרנד חדש - להוציא אלבומים בהם מולחנים שיריהם של גדולי המשוררים מתור הזהב של יהודי ספרד. לא בטוח שארבעה אלבומים, אולי חמישה, מצביעים על טרנד. מה שבטוח, ממה ששמענו עד כה, אני אומר ברינג-איט-און!
מכיוון שאני לא רוצה להתפזר, אתמקד בשני האלבומים שזכו לתשומת לב רחבה יותר (באופן יחסי, כן):
 "מה לאהובי" - נקמת הטרקטור מלחינים את שיריו של רבי משה אבן עזרא.
"אבן גבירול" - ברי סחרוף ורע מוכיח עם להקת אדומי השפתות מלחינים את שיריו של רבי שלמה אבן גבירול.

נקמת הטרקטור - מה לאהובי

   מבין כל האמנים שנגעו בחומרים מהתקופה המדוברת, חברי נקמת הטרקטור יאהבו הכי פחות את השיוך שלהם ל"טרנד". זאת משום שכבר בשנות ה- 90 הם שילבו פיוטים ספרדיים ביצירותיהם וכן בהופעות החיות. אלבום הבכורה שלהם שיצא ב 1990, כלל את הפיוט "אדון הסליחות" ואף שולב באלבום ההופעה האקוסטית (המעולה).
נקמת הטרקטור ידועה כלהקה שאינה מתחנפת ובעלת קהל צנוע שהולך איתה שנים ארוכות. גם בפרויקט זה, הלהקה שומרת על הקו המקצועי שלה ומציגה אלבום רוק אתני המשלב אלמנטים ערביים, שאינו עושה פשרות ואינו מנסה להנגיש באופן מתחנף את הטקסטים כבדי המשקל של רבי משה אבן עזרא - פילוסוף, פייטן ומשורר יהודי. אבי בללי מצליח בצורה אינטיליגנטית מאוד להפוך את הטקסטים המורכבים לשירי רוק מעולים, חלקם קלילים יותר וחלקם קצת פחות.  השיר הנועל את האלבום נקרא "אל נורא עלילה" והוא אחד הפיוטים המפורסמים (אם לא "ה"), הלקוח מתוך תפילת הנעילה של יום כיפור. למטאליסטים מבינכם - כן, זה גם שמו של אלבומם השני של אורפנד לנד, בו הם מבצעים את הפיוט "אל מאוד נעלה" החאלבי. "מה לאהובי" גם כולל שיתוף פעולה מוצלח מאוד עם יורם חזן (כנסיית השכל) בשיר הנקרא "שתה אחי" שהוא אחד השירים הטובים באלבום. אם תרצו להאזין לאלבום במלואו תוכלו לעשות זאת כאן. בנתיים, הנה השיר הסוגר את האלבום - "אל נורא עלילה".

אדומי השפתות - אבן גבירול

   ברי סחרוף ורע מוכיח הלכו על שיריו של רבי שלמה אבן גבירול. הפרויקט התחיל בפסיטבל העוד ב 2007, אז הופיעו השניים עם חברי להקה המנגנים על מספר רב ומגוון מאוד של כלי נגינה. לאחר שראו כי התוצאה של המפגש הזה הולידה יצירה מעניינת, החליטו להקליט אלבום יחד. גם ברי, כמו נקמת הטרקטור, אינו מנסה לכפות על עצמו לחנים יהודיים מסורתיים בכדי להצדיק את הטקסט. השירה שלו נשארת אופיינית והלחנים רוקיסטים במהותם. לצד בס, תופים וכלי נגינה מערביים מודרנים, משלבים אדומי השפתות גם כלים כמו דאף (סוג של תוף פרסי) וקמנצ'ה (כלי מיתר הנראה כמו שילוב של כינור וסוכרייה על מקל). האלבום הוא חגיגה של צלילים, קולות ומקצבים שנעים מאווירה שמחה ומסיבתית (כמו השיר שפותח את האלבום) לאווירה כבדה ואפלה המתיישרת עם הטקסטים המתייסרים של אבן גבירול. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיר "מליצתי בדאגתי הדופה", שיר ייסורים בו מתאר המשורר את ההשפעה המייסרת והמדכאת שיש ללב על הנפש.
   אנקדוטה מעניינת נוספת לשיר, היא הקישור שלו למאיר אריאל, שאהב להתכתב בשיריו עם משוררים לאומיים. המופרסם מבינהם הוא הקשר בין השיר "שדות גולדברג" (ילדתי שלי) ל "האומנם" של לאה גולדברג (המוכר בביצועו ע"י חוה אלברשטיין). הופתעתי לגלות שגם "טרמינל לומינטל" הוא כזה ולמעשה מתכתב עם השיר הנ"ל של אבן גבירול. הטקסט המתכתב משירו של מאיר אריאל, הוסף ע"י ברי לשיר של אבן גבירול ואפשר ולזהות אותו נלחש לקראת סוף השיר (כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה ....).
אל תתאמצו אני מלקנז' לכם את השיר כבר עכשיו:

אין ספק שמדובר בשני אלבומים מסקרנים ומיוחדים, שהפכו אצלנו לבני בית.
אם תצליחו לתפוס את אחד מהפרויקטים האלו בהופעה חיה, זה יהיה רווח אדיר שלכם (מניסיון).

תבלו!

Calling Jamaica

והפעם שיר שבא לי טוב.

השיר לקוח מתוך Automatic For The People, השייך כמובן ל R.E.M. האלבום יצא בשנת 92' ואם אני אוכל לתת לכם עצה אחת לחיים, היא תהיה - תדאגו שהאלבום הזה איתכם תמיד. בנייד, בטאבלט, במחשב או כל דבר אחר. מצידי תקנו תיבת נגינה.

הצעה - לפני שאתם ממשיכים לקרוא, תפעילו את השיר ברקע.

בהזדמנות אחרת אולי נדבר על האלבום כולו, אבל הפעם נתמקד בשיר אחד. השיר נקרא Calling Jamaica. אתם כנראה מכירים אותו כ- The Sidewinder Sleeps Tonite , כיוון שכך הלהקה קראה לו, אבל בסקר שנעשה בשנת 2010 בבריטניה, בנושא השירים שהכי אי אפשר להבין כלום ממה שהזמר שר בהם, השיר הזה קיבל 40% מהקולות!! ארבעה מכל עשרה אנשים אמרו שהם יכולים להשבע שמייקל סטייפ, הסולן, שר בפיזמון Calling Jamaica.  מה שהוא באמת שר בפזמון זה "Call me when you try to wake her up", אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך ולפזם לעצמנו קריאות לג'מיקה. יה מאן!

   השיר נכתב בגוף ראשון ומתאר את מייקל, כאשר הוא ממתין בתא הטלפון, עד אין קץ, לשיחת טלפון ממישהי. כיוון שהשיחה ממאנת להגיע, הוא נעזר בחבר/שליח שינסה למצוא אותה ולהעיר אותה, בכדי שתתקשר או שלפחות תענה. מכאן והלאה, את הפירוש בנוגע למי זאת המישהי הזאת, אפשר לבצע בשני אופנים - אהובתו או הדילרית שלו. הדרך שבה הוא מתאר את ההמתנה לשיחה ואת מה שעובר עליו תוך כדי כך, נעשית לעיתים בצורה רומנטית ואישית ולעיתים בצורה נוירוטית ואובססיבית. החזרה על מילים בתוך חלק מהמשפטים בשיר, נותנת תחושה של חוסר קוהרנטיות. יחד עם זאת, הוא מציע לה לנשק לו בתחת (הוא כועס) ואז דואג מייד שהיא תבין שהוא צוחק, כדי שלא תפגע. בהמשך השיר הוא מתפכח, אולי מאהבתו הנכזבת או אולי מהסם שנמצא מחוץ להשיג ידו, משהתפכח, הוא יכול לעבור מג'אנק פוד, לאוכל שהוא באמת אוהב. הדיכאון מתחיל לפוג והוא חוזר להשקיע בעצמו. מייקל מציין את המאכלים שהוא אהב בתור ילד ואת הספרים שהוא אהב לקרוא. יש עוד אזכור משעשע בשיר לילדותו של מייקל - כשהוא מתאר את הדברים שהוא אהב, הוא מציין, בין היתר, את סופר הילדים Dr. Seuss. כילד, הוא לא הצליח להגות את שמו של הסופר כמו שצריך וגם בהקלטה הוא משבש את השם באותו האופן. השיבוש הזה בהקלטה גרם לו לצחקק, והצחוק מופיע בשיר (לחדי אוזן -בשניה 2:33 בשיר).

השיר מסתיים בחזרה על הפזמון, שבו הוא מבקש מהחבר, להתקשר אליו כשהוא יצליח למצוא ולהעיר את אהובתו (ולא להתקשר לג'מיקה). אולי מנסה לומר - יש דברים שאי אפשר להגמל מהם.

אז הנה השיר, מקווה שיבוא לכם טוב כמו שהוא בא לי. לא לשכוח מחר בבוקר, לפני שיוצאים לעבודה, לקחת איתכם את האלבום. יש בו שירים לכל מצב רוח.

תהנו!

Robert Randolph

    כשתקשיבו למוסיקה של Robert Randolph אני מבטיח שבאורח פלא, הראש שלכם יתחיל לזוז.

הסיבה לכך היא נורא פשוטה, אם אתם קוראים את השורות האלו, כנראה שאתם נהנים להקשיב למוסיקה (מי לא בעצם) ומי שנהנה ממוסיקה, לא יכול לעבור הלאה על הבחור הזה.

   למעשה, זה מה שקרה לי ב 2005. הגעתי לפסטיבל מוזיקה מאוד גדול במילווקי, בכוונה ללכת לראות את MOBY. כיוון שהוא עלה להופיע רק בערב, והיו לנו כמה שעות לשרוף, העברנו את הזמן בדילוג מבמה לבמה. חבר שגר בארה"ב אמר לי שחייבים להגיע להופעה של רנדולף ושאני הולך לאהוב את זה מאוד. צדק. ההופעה שלו הייתה מחשמלת ולמרות שהיה אמצע היום, זאת היתה מסיבה שמחה ותוססת. רנדולף ולהקתו, The Family Band, ניגנו פ'אנק-סול-רוק קיצבי וסופר אנרגטי שלא השאיר אף אחד אדיש.
הדבר הכי מיוחד בלהקה לטעמי הוא הכלי עליו מנגן רנדולף - Pedal Steel Guitar .זהו סוג של גיטרה, עליה הוא מנגן בישיבה כאשר המייתרים מסודרים בצורה אופקית. בנוסף יש לו פדל לרגל, שאיתו הוא יכול לשחק עם הצליל שהגיטרה מוציאה. על אצבעות יד ימין הוא מרכיב מפרט, ביד שמאל בר מתכת שמחליק על המייתרים, והוא פשוט עף על הדבר הזה. הצלילים שרנדולף מוציא מהגיטרה שלו, גורמים לכל גיטרה "רגילה" להשמע קצת פחות מגניבה. על הכלי הוא למד לנגן כשהיה ילד, עת נחשף בעיקר למוסיקת כנסיות. ההשפעה של סגנון הגוספל עדיין מורגשת מאוד בשירים.

 רנדולף והלהקה, שמורכבת בחלקה מבני משפחתו של רנדולף, החלו לנגן יחד ב2001. שנה לאחר מכן הוציאו את אלבומם הראשון, שהוקלט כולו בהופעה חייה. אלבום האולפן הראשון שלהם, Unclassified, יצא ב2003 והוא שהביא ללהקה את הפריצה הגדולה. האלבום הוא תצוגת תכלית של היכולות של רנדולף על הגיטרה. הנגינה המיוחדת והכובשת של רנדולף משכה את תשומת ליבם של רבים, בינהם אריק (הוא אלוהים) קלפטון. עד כדי כך משכה, שקלפטון הזמין את הלהקה לתור איתו בסיבוב ההופעות שלו כמופע החימום. שלוש שנים לאחר מכן, קלפטון התארח באלבומם השלישי Colorblind. באלבום זה הלהקה מארחת אמנים נוספים (דייב מת'יוס לדוגמא) והוא משלב קצת יותר מקצבי רוק בחלק מהשירים. שני האלבומים האלו נהדרים, והשינוי הקטן בסגנון ביניהם מעניק להם ייחודיות וגיוון.

אוקיי, סקרנים? אז הנה השיר הפותח מאלבום האולפן הראשון, שמייצג היטב את האווירה והסגנון שבאלבום כולו:
Robert Randolph - Going In The Right Direction

וזה שיר מתוך אלבום האולפן השני, שזכה להצלחה רבה בארה"ב ב2006:
Robert Randolph - Deliver Me

מקווה שזזתם!